מחרימי הרגשות – פרק 7

באותו יום אחר הצהריים חזרתי לדירה שלי, יודע שהחיים שלי מתבזבזים.
חיטטתי בתיק שלי עד שהרגשתי את הקרירות המתכתית של המפתח שלי ותחבתי אותו בכוח לחור המנעול. סובבתי ופתחתי את הדלת לתוך הבית הקריר שלי.
ספות ירוקות נחו שעונות על קיר בצבע לבן-צהבהב, וטלוויזיה ניצבה מולם.
שולחן קפה חום ניצב מולם.
לא, למען האמת זה ממש לא הפריע לי שאני חי לבד, וכשהייתי בן 28, זה לא עניין אותי שאני גר לבד. מאז ומתמיד אהבתי להיות לבד.
השלכתי את המפתחות על שולחן הקפה והלכתי בצעדים איטיים למקלחת.
הרגשתי קרירות מסויימת בבית, אך הפעם זה לא היה החלון. זאת הייתה התחושה.
בדיוק כאשר נכנסתי למטבח בכוונה להכין לעצמי משהו לאכול, הטלפון קטע את המחשבות שלי.
הרמתי את השפופרת.
"הלו?" שאלתי.
"היי." ענה קול משונה. קול נשי במקצת, ועם זאת, היה ברור שזה גבר. "מדבר פרנק, אפשר לקבל את אלדר?"
"מדבר." עניתי לו.
"היי, אלדר, תגיד, אתה רוצה לבוא אלי מיד אחרי בית ספר מחר?" הוא שאל אותי.
"חכה רק רגע." אמרתי לו.
לא רציתי.
שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני בחור מגעיל, או שאני שונא אותו, אני פשוט לא אוהב להפגש עם אחרים. כנראה שזאת הסיבה למה בחרו אותי לתפקיד של מוחק הזיכרונות בבית הספר ההוא שם, מכיוון שבמובן מסויים – אני עצמי מחוסר רגשות.
"אמא" קראתי. זאת הייתה השיטה שלי תמיד לסנן את כולם. לשקר.
"אפשר מחר ללכת לפרנק מיד אחרי בית הספר?" שאלתי. "אבל למה?"
שמעתי מעין אנחה מהצד השני של הטלפון.
"פרנק. אמא שלי אומרת שמחר אנחנו נוסעים אחר הצהריים לסבא שלי, אז אני לא יכול." אמרתי לו.
"זה בסדר." הוא אמר. "נפגש מחר."
"כן." אמרתי.
סגרתי את שפופרת הטלפון, וכל הרעב שהיה לי נעלם.
הרגשתי מוטרד במיוחד משום מה.
לא נשאר לי עוד הרבה מה לעשות באותו היום. סידרתי את ספרי הלימוד המתאימים בתיק, ואת המחברות.
הכנתי לעצמי קפה והתיישבתי על הספה בבית שלי, ובלי כוונה התחלתי לחשוב על אמא שלי.
בהתחלה חשבתי שהגג שלי שבור, כיוון שטיפות מים התחילו לטפטף לי על הברך שלי, עד שקלטתי שאלו דמעות.
ממתי אני בוכה?
הבכי השקט נשאר ככה, עד שנרדמתי על הספה מלא געגועים לאמא שלי שאותה כבר לא ראיתי שש עשרה שנים.