מחפש אחרייך אל האור בעינייך- פרק 31 ואחרון!!

נקודת מבט של עוז.
אני הולך להחזיר אותה אליי. זהו, אני לא יכול בלעדיה יותר אפילו שנייה.
נכנסתי למכונית שלי במהירות ונסעתי לשדה התעופה.
הגעתי.
בדיוק ראיתי שהמטוס המריא.
"לא לא לא" מלמלתי לעצמי.
"סליחה? הטיסה לארצות הברית כבר יצאה?" שאלתי את אחת הדיילות.
"כן, ממש עכשיו המטוס המריא" הדיילת אמרה.
הרגשתי שחצי לב שלי נושר מהמקום.
בבקשה שהיא לא עלתה על הטיסה! אלוהים אני מתחנן שהיא לא עלתה על הטיסה בבקשה!!
חייגתי אליה, הקשתי את המספר שלה בפעם הראשונה מזה חצי שנה.
מענה קולי.

נקודת מבט של שובל.
המטוס המריא, הרגשתי הקלה מצד אחד, מצד שני הרגשתי שאני מתמוטטת.
איך עזבתי פה את הכל?
האמת? ציפיתי שעוז פתאום יתפרץ למטוס ויגיד לי שהוא כל כך אוהב אותי ושאני לא אעזוב.. כמו בסרטים הקיטשים האלה.
אבל מה לעשות? החיים זה לא סרט.
לאחר שעות ארוכות ומייגעות של ישיבה במטוס, נחתנו.
אני בארצות הברית. ארץ חדשה- התחלה חדשה- חיים חדשים.

פתחתי את הטלפון.
שמונה שיחות מעוז?!
הוא התקשר אליי? חצי שנה שלא ראיתי את המספר שלו על צג הטלפון שלי.
עלה לי חיוך קטן, הוא חשב עליי בכל זאת.
התקשרתי לאבא שלי כדי שיבוא לקחת אותי מהשדה.
"הלו?" הוא ענה.
"אבא, הגעתי בוא לקחת אותי" אמרתי.
"טוב נסיכה של אבא" הוא צחק וניתק את הטלפון.
התרגשתי לראות אותו, בכל זאת.. שנה שלא ראיתי את הבן אדם הכי חשוב לי בחיים.
כעבור עשרים דקות ראיתי את המכונית שלו מחנה בחנייה.
רצתי לעברו בחיבוק וקפצתי עליו.
"ילדה שלי" הוא חייך וליטף את השיער שלי.
"התגעגעתי" מלמלתי.
"בואי, את בטח עייפה" הוא לקח את ידי והתקדמנו לאוטו.
"אז מה עם עוז? חזרתם?" אבא שלי שאל.
אבא שלי יודע הכל מהכל עליי.
"אם היינו חוזרים נראה לך שהייתי עוזבת את הארץ?" שאלתי בגיחוך.
"צודקת.." הוא צחק.
הגענו לבית.. סליחה לארמון שיהיה במשך שנות חיי הבית שלי.
"וואוו" מלמלתי כשנכנסתי לבית.
הוא היה ענק, מדהים, מעוצב בטוב טעם.
"את אוהבת?" הוא שאל.
"מאוד" חייכתי.

"היי" שמעתי קול של בחורה מאחוריי. הסתובבתי, זאת הייתה אישתו של אבא שלי.
היא הייתה נראית ממש נחמדה, חייכנית וחברותית.
"היי" חיבקתי אותה.
"אני בר" היא חייכה.
"אני יודעת, אבא שלי סיפר לי עלייך" צחקתי.
"אבא שלך מעריץ שלך שתדעי" היא צחקה ובתגובה אבא שלי גירד בראש כדי לסמן מבוכה.
"מגיל קטן הוא היה הגיבור שלי" חייכתי.
"טוב אני אלך לפני שאני אטבע פה מרוב מחמאות" אבא שלי אמר וכולנו צחקנו.

עליתי לחדר שלי, הוא היה מדהים, כל כך שונה מהחדר שלי בישראל.

~~~~~~~~~~כעבור שש שנים~~~~~~~~~

"שובל תבטיחי לי שתבואי ליום הולדת של אביאל, הוא נורא רוצה להכיר אותך" ירדן דיברה איתי בסקייפ.
"שש שנים לא הייתי בארץ.." אמרתי.
"נו אז הגיע הזמן שתבואי לבקר קצת, אפילו בחתונה שלי לא היית" היא אמרה.
כל כך הרבה קרה בשש שנים האלה.
ירדן ואוראל התחתנו כשנה אחרי שאביאל נולד, היום יש להם שני ילדים נוספים והם גרים בוילה בהרצלייה.
יש להם את הבן הבכור אביאל שהוא בן שש, יש להם את הבן האמצעי ליעד שהוא בן ארבע והבת הקטנה נועה שהיא בת שנה וחצי.
"אני לא יודעת.." היססתי.
"אני לא מבינה אותך? מה הבעיה שתבואי לביקור קצר?" היא התעצבנה.
"אוף מציקה, אני אנסה לבקש חופש מהעבודה" צחקתי והיא חייכה.
אגב לפני חמש שנים התחלתי לעבוד אצל אבא שלי בחברה וכיום אני סמנכלית החברה.
"היי שובלי" אוראל צץ למסך פתאום.
"היי אוראלי, מה קורה?" שאלתי בחיוך.
"הכל טוב, איך אצלך?" הוא שאל.
"הכל בסדר" נאנחתי.
"תגידו? שמעתם מעוז לאחרונה?" שאלתי. כל שיחה שלי ושל ירדן נגמרת בעוז.
"שובל עברו שש שנים!! תעברי הלאה!!" ירדן צעקה.
"אבל מה איתו? איך הוא?" שאלתי.
"הוא בסדר, התבגר, למד, הוא ואוראל פתחו חברת שיווק מצליחה, הוא בניגוד אלייך בא לבקר כל יום את הילדים" היא אמרה וצחקתי.
"ומה עם.. אישתו?" שאלתי והתחננתי לאלוהים שאין לו מישהי.
"הוא רווק" ירדן צחקה.

נקודת מבט של עוז.
ישבתי במשרד שלי שמשקיף לנוף הים.
הרגשתי צורך עז להסתכל עליה, על אהבת חיי הראשונה, זאת שאהבתי, ותמיד יאהב אותה.
הוצאתי מהמגירה של השולחן את התמונה שלי ושלה, חגגנו חודש ביחד, הייתי מופתע שהחזקתי מעמד עם בחורה יותר משבוע.
היא הייתה נראית כל כך יפה בתמונה, כל כך מאושרת.
"אני מתגעגע" לחשתי לעצמי והעברתי את ידי על התמונה.
"אמרת משהו?" מלודי המזכירה שלי נכנסה.
"לא שמעת על לדפוק?" שאלתי בעצבים.
"סליחה אדוני" היא מלמלה ויצאה מהחדר.

נקודת מבט של אוראל.
אז עברו שש שנים.
אפשר להגיד שאני הבן אדם הכי מאושר בעולם, יש לי את האישה הכי טובה בעולם ואת הילדים הכי מושלמים בעולם.
"אבא, תקשור לי שרוכים" ליעד, הבן האמצעי שלי ביקש.
"הנה חיים של אבא" חייכתי אליו כשסיימתי לקשור.
"אבא!!"שמעתי את הקול של אביאל .
"מה אביאל?" הסתובבתי אליו.
"המאמן בכדורגל אמר שהוא רוצה שאני אהיה הקפטן של הנבחרת" הוא חייך.
"כל הכבוד גבר, אלוף שלי" חייכתי אליו.
"אוראל, בוא תביא לי את המלפפונים מהמקרר" ירדן צעקה לי מהמטבח.
נאנחתי וקמתי בעצלנות מהספה.
הוצאתי לה את המלפפונים והנחתי אותם על השיש.
חיבקתי אותה מאחורה ונישקתי את הכתף החשופה שלה.
"עוד יומיים יש לאביאל יום הולדת, שש שנים עברו מהרגע שהחיים שלנו השתנו" היא אמרה.
"השתנו לטובה" המשכתי לחבק אותה מאחורה.
"שובל מחר תנחת בארץ" היא אמרה.
"שש שנים שלא ראינו אותה" אמרתי.

נקודת מבט של שובל.
"ארזת הכל?" בר אישתו של אבא שלי שאלה אותי.
"כן" אמרתי בעודי סוגרת את המזוודה.
"אני אתגעגע" היא חיבקה אותי.
"גם אני, אני אתגעגע בעיקר לחפירות שלך על זה שאני צריכה ללכת מוקדם לישון" צחקתי והיא גם צחקה.

היא הסיעה אותי לשדה.
"ביי ברוש, תודה" יצאתי מהאוטו, מסדרת את החליפה הכחולה והמחויטת שלי.
"טיסה 7731 לישראל יוצאת עכשיו" קראו בכריזה.
קמתי מהכיסא, מתקדמת למטוס בצעדים איטיים.
התיישבתי בכיסא, לקחתי כדור שיאפשר לי לישון במשך הטיסה ונרדמתי.

"גברתי, הגענו" הדיילת העירה אותי.
לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהמטוס.
הגעתי לישראל, אחרי שש שנים שלא הייתי פה.
"שובל? זאת את?" שמעתי קול של אישה קורא מאחוריי.
"ירדן?" שאלתי.
"יואוו התגעגעתי" היא משכה אותי לחיבוק.
"אני לא מאמינה שאני פוגשת אותך אחרי כל כך הרבה זמן" אמרתי והדמעות התחילו לזלוג.
"תכירי, אביאל, ליעד ונועה" היא אמרה והצביעה על שלושת הילדים שלה.
"הם מהממים ירדני" חייכתי אליה.
אביאל היה קופי אוראל!! כפיל שלו בגיל שש.
ליעד היה שילוב של ירדן ואוראל.
היו לו עיניים ירוקות כמו ירדן ושיער חום כהה כמו אוראל, הוא היה מהמם.
נועה? רואים שהיא ילדה של אבא.
הייתה יפייפיה. היה לה שיער חום ארוך חלק ובסוף בקבוקים. עיניים ירוקות כמו של ירדן וחיוך מדהים כמו של אוראל.
"היי מתוקים" חיבקתי כל אחד מהם והושטתי להם מתנה שקניתי להם בדיוטי פרי.
"תודה דודה שובל" הם אמרו כמו במקהלה.
נסענו לבית של ירדן.
היה להם בית מהמם!! בריכה בגינה, דשא, נדנדות, הסלון שלהם היה מרווח ויפה.
הבית היה מעוצב בטוב טעם.
"שובל?" שמעתי קול של גבר. הסתובבתי. זה היה אוראל.

נקודת מבט של עוז.
"בוא אליי נראה את המשחק" אוראל אמר כשיצאנו מהמשרד. אנחנו שותפים בחברה.
"מתאים לי" צחקתי.
הגענו לבית שלו.
עמדה שם מישהי בכניסה, היא הייתה עם הגב אלינו אז לא יכולתי לראות את הפנים שלה.
"שובל?" אוראל פתאום שאל.
הרמתי מהר את המבט שלי, זאת היא!! אהבת חיי מהתיכון נמצאת פה אחרי שש שנים שלא ראיתי אותה!
היא הייתה כל כך יפה, שונה, היא כבר לא אותה ילדת חווה שלי, היא לבשה חולצה מכופתרת בצבע לבן ומעל גקט כחול כהה וחצאית אלגנטית כחולה בצבע של הגקט.
השיער שלה שפעם היה פזור ומשתרע על כל הגב שלה כעת היה אסוף לקוקו עגבנייה מסודר ומתוח. היא נעלה נעלי עקב שחורות וגבוהות שהיא נשבעה לי שבחיים היא לא תהיה מושפעת מהחברה ותנעל נעליים כאלה.
העיניים שלה, אלה שפעם כל כך אהבתי להסתכל עליהן, עכשיו הן עיניים ירוקות וקרות ומעוטרות באיפור כבד.
פעם היא לא סבלה איפור. הערצתי אותה על זה שהיא לא ניסתה להתייפות לידי פעם.
רק דבר אחד לא השתנה, ההשפעה שיש לה עליי.
היא חיבקה את אוראל.
"שלום" היא לחצה לי את היד.
"היי" עניתי.
"עוז? זה אתה?" היא שאלה מופתעת.
"כן, מה את לא רגילה לראות אותי עם חליפה?" צחקתי כדי להראות שכבר המשכתי הלאה.
"החליפה הולמת אותך" היא צחקה.
אוראל הלך לעזור לירדן עם הדברים לפני שהאורחים יבואו.

"דוד עוז, בוא תשחק איתי כדורגל" אביאל משך לי את היד.
"יא אני גם רוצה לשחק" שובל התלהבה.
"עם העקבים האלה?" עקצתי כדי להזכיר לה שעדיין לא שכחתי את השבועה שלה על העקבים.
היא חייכה חצי חיוך והורידה את העקבים.
כל כך התגעגעתי אליה.
יצאנו החוצה והתחלנו לשחק.
היא רצה בדשא והשיער שלה התפזר מהקוקו.
הוא ארך, השיער הגלי שלה שאני כל כך אוהב.
"לא החלפת שמפו?" שאלתי אותה תוך כדי שאנחנו רצים.
"לא משנים הרגלים" היא צחקה והמשיכה לרוץ אחרי אביאל והכדור.
רצתי אחריה, השגתי אותה.
סובבתי אותה אליי, תפסתי בצווארה ונישקתי אותה.
"לא משנים הרגלים" חייכתי אליה כשהתנתקנו.
"התגעגעתי" היא חייכה אליי וכרכה את הידיים שלה סביב הצוואר שלי.
התנשקנו שוב.
שמענו מחיאות כפיים מכל עבר.
הסתכלנו כדי לראות מי זה שמוחא כפיים, אלה היו כל החברים שלנו, מכל הזמנים.
מתי הם הגיעו?!
צחקנו.
"עוז" אביאל משך לי בחולצה.
"אה חיים של דוד שלך?" התכופפתי אליו.
"זאת הבחורה עם העיניים המהפנטות שאתה כל הזמן מדבר עליה?" הוא שאל. שובל הרימה גבה ואני צחקתי.
"שקט רכלן אחד, אני מספר לך סודות מדינה" צחקתי והוא צחק.
התרוממתי לשובל.
"אז אתה מדבר עלי עוז דמארי?" היא צחקה ושיחקה בשיער שלי.
"מכחיש כל קשר" צחקתי.
"אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך" אמרתי ברצינות.
"גם אני, אני אוהבת אותך" היא חייכה.
"אני אוהב אותך שובל אלקיים" נישקתי אותה.
"דמארי" היא תיקנה אותי בחיוך כשהתנתקנו.

'מחפש אחרייך,
אל האור בעינייך,
שבבים של תקווה,
מפלסים את הדרך אלייך.
החיוך בפניך
בתוך החדר מחשבות מתרוצצות.
מהתמונות שלך חוזרת התמונה
מה היא אהבה, ומה היא בלעדייך'
(שבבים של תקווה- לילה לבן. שיר הנושא של הסיפור)