מחפש אחרייך אל האור בעינייך- פרק 30

תפעילו את השיר של לירן דנינו-'עם הזמן'. לדעתי זה מוסיף.

נקודת מבט של עוז.
שחררתי אותה, היא לא תחזור יותר.
עזבתי את אהבת חיי בגלל גחמות טפשיות שלי.
אני כל כך מטומטם, עזבתי אותה בגלל אגו.
נסעתי הביתה, עצבני ועייף, רוצה להגיע למיטה, להירדם ולא לקום יותר בחיים.
הפעלתי מוזיקה, שתרגיע אותי.
ברדיו עוד פעם התנגן השיר שלי ושלה.
'היא לא את'.
"סעמק…" מלמלתי לעצמי וכיביתי את הרדיו.

הגעתי הביתה ועליתי לחדר.
הורדתי את הבגדים והחלפתי לטרנינג אפור והשארתי את פלג גופי העליון חשוף.
נשכבתי על המיטה כשהפנים שלי הופנו לכרית.
רציתי לצרוח, הפעם זה סופי, אין דרך חזרה מהפרידה הזאת.
אני לא יודע איך אני אסתדר עוד יום אחד בלעדיה, עוד דקה בלי להסתכל על העיניים שלה שאני כל כך אוהב.
עוד רגע כדי לצחוק על הנמשים שמשתרעים לה על האף בעדינות.
בלי עוד שנייה כדי להסניף את ריח השמפו שלה..
מה עשית לי שובל אלקיים?!
"עוז?" אמא שלי נכנסה לחדר.
"מה?" אמרתי כשהפנים שלי עדיין הופנו לכרית.
"מה יש לך חיים שלי, למה אתה ככה כבר מאתמול?" היא שאלה בדאגה.
"הכל בסדר" אמרתי.
"עוז.." היא נאנחה. לא עניתי לה כמה דקות. היא הבינה את הרמז ויצאה מהחדר.

נקודת מבט של שובל.
הוא אשכרה עזב אותי, הפעם סופית, הוא לא רוצה לשמוע עליי יותר.
נכנסתי הביתה בבכי, כמובן אף אחד לא בבית.
התיישבתי על אחת המדרגות בסלון שמובילות לחדר שלי , קברתי את ראשי בין ידיי ופשוט פרצתי בבכי.
אני לא אוכל לצחוק עליו יותר, אני לא אוכל לחייך אליו כל בוקר ולהרגיש את טעם שפתיו יותר, אני לא אוכל להסתכל על היופי המהפנט שלו. הוא לא שלי יותר, איבדתי אותו, והפעם לתמיד.
עליתי לחדר שלי, נכנסתי להתקלח, לנקות את כל המחשבות, כל הבכי והכאב.
"את מטומטמת שובל" מלמלתי לעצמי בלחש.
יצאתי מהמקלחת, לבשתי בגדים נוחים ונכנסתי לישון.

~~~~~~~~~~~כעבור חצי שנה~~~~~~~~~~~~~~

אז עברה חצי שנה, ירדן כבר בחודש תשיעי, היא ואוראל מאוהבים עד השמיים.
מה עם אמא שלי? אני לא מדברת איתה כבר הרבה זמן.
היא החליטה להתחתן עם ההיפי הזה שלה.
אבא שלי? לא יכולה לתאר כמה אני אוהבת אותו.
מה עם עוז אתם שואלים? בחצי שנה הזאת, רק שנאתי אותו יותר מיום ליום.
עדיין לא התגברתי עליו, עברה חצי שנה ועדיין אני אוהבת אותו.
הוא? עבר הלאה אחרי שבוע.
הוא עובר לידי בבית ספר ומסתכל עליי במבט של אהבה אבל מיד אחרי שנייה מחליף את המבט הזה למבט של זלזול.
כל כך הרבה קרה בחצי שנה הזאת.
היה לי קטע קצר עם עמית אבל הבנו שנינו שזה לא זה אז נפרדנו כידידים.
מה לא עשיתי כדי לשכוח את עוז?!
הלכתי למסיבות, השתכרתי ותבינו אני שובל אלקיים!! אני שונאת את הדברים האלה.
והכי כואב? עוז היה נוכח לדברים האלה והוא לא היה שם כדי לעצור אותי, כדי להגיד לי די.
כל יום שני וחמישי יש לו חברה חדשה, אחת יותר יפה מהשנייה, כאילו יצאו מקטלוג של אופנה בין לאומית.
הרגשתי כל כך אפסית לידן.

נקודת מבט של עוז.
אז עברה חצי שנה, חצי שנה שאהבת חיי, האהבה הראשונה שלי כבר לא איתי. והכל באשמתי.
כל ערב במשך החצי שנה הזאת הייתי חושב עלייה, על כמה שהיא חסרה לי.
החיוך שלה והעיניים שלה, שהיא תגיד לי שהיא אוהבת אותי, שהיא תחייך מבדיחה שסיפרתי או שסתם תצחק שהזיפים שלי דוקרים אותה.
מה אתם חושבים? שאני לא רואה איך היא הורסת את עצמה? ואותי ביחד איתה? אבל מה אני יכול לעשות? אני כבר לא איתה כדי להחליט לה על החיים.
שמעתי שהיא הייתה בזוגיות קצרה עם עמית. להגיד שכאב לי ורציתי למות? כאב לי ורציתי למות.
מדי פעם אני פוגש אותה בבית חולים כשאני בא לבקר את ירדן שדרך אגב צריכה ללדת בימים הקרובים.

הלכתי במסדרון של השכבה, ראיתי אותה הולכת עם חברה שלה, היא חייכה וצחקה. הרבה זמן לא ראיתי את החיוך הזה. אוטומטית עלה לי חיוך על הפנים.
היא פתאום הסתכלה עליי והורידה מבט ישר.
החיוך ירד לי מהפנים, היא כל כך חסרה לי.
היא פי אלף מכל הבנות שאני יוצא איתן עכשיו.
היא כל כך שונה, מיוחדת.
היא היחידה שהחיוך שלה גורם ללב שלי לצנוח מאהבה.
היא היחידה שהעיניים שלה חודרות לי לתוך הנשמה וגורמות ללב שלי לדפוק כמו מערכת סטריאו.
"אז מה אתה אומר?" אלינה, החברה הנוכחית שלי שאלה וניתקה אותי ממחשבותיי על האהבה הראשונה שלי.
"על מה?" שאלתי.
"על הלק החדש שלי?" היא שאלה ושמעתי קצת עצבים בקול שלה.
"אה זה, הוא סבבה, לא אוהב בורדו" עניתי לה ביובש.
"אז אני אחליף" היא חייכה ונישקה לי את האף.
תחליפי בשקט רק שתחררי ממני קרצייה. אמרתי לעצמי בלב.

קיבלתי שיחת טלפון מאוראל.
"הלו" עניתי.
"עוז, בוא מהר, ירדן נכנסת ללידה" שמעתי אותו אומר מתנשף ומתרגש.
"אני בא" עניתי וניתקתי את הטלפון.
התקדמתי לכיוון היציאה מבית הספר.
"לאן?" אלינה שאלה אותי בחצי צעקה כזאת.
"זה לא את, זה אני, לא מתאים" עניתי לה בצעקה. ככה אני נפרד מכל החברות שלי.
נכנסתי לאוטו ונסעתי במהירות לבית החולים.

נקודת מבט של שוהל.
אוראל התקשר אליי שירדן נכנסת ללידה, איך ששמעתי את זה תפסתי מונית לבית החולים.
הגעתי לבית החולים, מתנשפת, ראיתי את אוראל עומד שם ליד החדר שלה, לחוץ מהחיים.
רצתי אליו.
"חיים שלי" חיבקתי אותו.
"שובלי" הוא חייך, לחוץ וכוסס ציפורניים.
"יואו אתה מתרגש?" שאלתי והרגשתי רטט בכל הגוף כתוצאה מהלחץ שלי.
"ברור, אני לא מאמין שהיום אני אהיה אבא" הוא חייך באושר.
פתאום ראיתי את עוז מתקדם לעברינו בריצה.
הוא חיבק את אוראל.
"מזל טוב אחי" הוא אמר בחיוך ואז נעץ בי מבט.
הרבה זמן לא הסתכלתי על הפנים היפות שלו מקרוב.
השפלתי מבט והתקדמתי לעבר מקומות הישיבה בחדר ההמתנה.

נקודת מבט של עוז.
הרבה זמן לא הסתכלתי על העיניים היפות שלה מקרוב..
התגעגעתי..
"לך דבר איתה" אוראל העיר אותי מהמחשבות שלי.
"אין לי מה לדבר איתה" אמרתי ביובש.
"אתה אידיוט, אתה לא רואה איך היא שבורה בגללך בחצי שנה הזאת?" הוא שאל בעצבים.
"יש לה בעיה, היא פגעה באמון שלי בה" אמרתי והרגשתי שתולשים לי את הלב מהמקום.

נקודת מבט של אוראל.
היום הלידה של הבן שלי!
היום אני הופך לאבא, לאדם המאושר ביותר עלי האדמות.
דיברתי עם עוז על שובל, הוא עדיין תקוע על זה שהיא פגעה בו.
עברה חצי שנה והוא עוד לא התגבר על זה??
"אוראל בן נעים?" הרופא בא מאחוריי והעיר אותי מהמחשבות.
"כן.. זה אני" אמרתי בלחץ.
"מזל טוב.. אתה יכול להיכנס.. יש לכם בן" הוא חייך.
"תודה רבה" לחצתי את ידו. לא יכולתי להוריד את החיוך.
עוז חייך אליי וכך גם שובל.
נכנסתי לירדן.
היא נראתה כל כך מאושרת.
"היי" לחשתי.
"היי נסיך שלי" היא חייכה אליי חיוך מלא אהבה.
התקדמתי לעברה באיטיות, החיוך לא ירד מהפנים והרגליים התקדמו מעצמן.
היא הושיטה לי אותו. את הילד שלי.
הרמתי אותו, באותו רגע הרגשתי כאילו זכיתי בכל האושר בעולם.
הוא היה כל כך יפה, כל כך קטן וכל כך שלי.
יצירת המופת שלי ושל ירדן.
"נכון שהוא מדהים?" ירדן חייכה אליי.
"הוא מושלם" התרגשתי.
"היה שווה לסבול כל הזמן הזה בשבילו" היא חייכה ושיחקה בידו של הקטן.
"אין לי מילים לתאר כמה אני אוהב אותך" נישקתי אותה.
"איך נקרא לו?" היא שאלה.
"אביאל" חייכתי, נזכרתי בשיחה שלנו על השמות. ירדן ממש אהבה את השם הזה והאמת שגם אני.
"אביאל בן נעים. מושלם" היא חייכה.
שמתי ראש על הבטן שלה והיא ליטפה את ראשי.
"ירדן?" שאלתי.
"ממ?" היא שאלה.
"זה בשבילך" הרמתי את מבטה והושטתי לה קופסא.
"מה זה?" היא שאלה בהתרגשות.
"עכשיו שאנחנו כבר משפחה, מגיע לנו בית משלנו לא?" שאלתי בחיוך.
"אתה קנית לנו בית?" היא שאלה בהתרגשות וירדו לה דמעות.
"כן" חייכתי אליה.
"אין דברים כמוך" היא נישקה אותי.

"אפשר להיכנס?" שמענו את קולה של שובל.
"ברור" ירדן חייכה אליה.
היא נכנסה עם פרחים, בלונים ומתנה לתינוק.

נקודת מבט של שובל.
נכנסתי לחדר.
"אפשר להחזיק?" שאלתי.
"ברור" ירדן צחקה והושיטה לי את התינוק.
"הוא מושלם" חייכתי ושיחקתי לו עם היד.
הוא חייך אלי.
התינוק היה מושלם. יצירת מופת.
היו לו את העיניים השחורות העמוקות והמדהימות של אוראל עם ריסים ארוכים.
היה לו שיער שטני כמו של ירדן, חלק כזה.
היו לו לחיים שמנמנות ומתוקות כאלה.
אף מושלם כמו של אוראל ושפתיים משורטטות, בשרניות וורדות כמו של ירדן.
היה לו את החיוך של אוראל.
הוא היה מדהים, באמת.
"היי קטן" לחשתי לו ושיחקתי עם היד הקטנה שלו שתפסה באצבע שלי.
הוא חייך אלי.
"איך תקראו לו?" שאלתי.
"אביאל" אוראל חייך.
"אביאלי המושלם" צחקתי אל אביאל.
הייתה דפיקה בדלת, עוז נכנס וחייך.
הוא לקח את התינוק מהיד שלי, התעלם ממני לגמרי.
"הוא מושלם" עוז חייך אל הקטנציק.
"אני אלמד אותך איך לשחק כדורגל ואיך להתחיל עם בנות" הוא צחק לתינוק.
"הפהפהפ הילד עוד לא בן יום, אל תדרדר לי אותו" אוראל צחק.
"שתוק שלא יצא חננה" עוז צחק לאוראל.
"איך שלמות כזאת יהיה חננה?" ירדן התערבה בשיחה שלהם.
"צודקת" עוז צחק.
אחרי כמה דקות עוז יצא מהחדר עם אוראל.
התקרבתי למיטה של ירדן והתיישבתי לידה.
"תשמרי עליו כן?" חייכתי אליה.
"הוא האוצר שלי" היא חייכה אל אביאל.
"אני אתגעגע אליו" אמרתי.
"מה זאת אומרת? מחר תבואי לפה עוד פעם" ירדן צחקה.
"אני עוזבת לארצות הברית, לאבא שלי" שידלתי חיוך.
"מה? למה? איך את משאירה אותי לבד?" ירדן שאלה בבהלה וראיתי דמעות מבצבצות מעיניה.
"אין לי מה לחפש פה, את עוז איבדתי, עם עמית איבדתי את הקשר, עם אמא שלי אני בכלל לא מדברת, ואין לי מה להישאר פה.. אני הולכת לעבוד בחברה של אבא שלי" אמרתי לה.
"אבל מה איתי? איך את עוזבת אותי ככה?" היא בכתה.
"יש לך את אוראל.. ואת אביאל, הכל יהיה בסדר מבטיחה לך" חייכתי אליה.
"מה הולכת לעבוד בחברה?! חשבתי שאת שונאת את הדברים האלה" היא צחקה ומחקה את הדמעות.
"חחח מה אני אעשה, אני הולכת להיות עם אבא שלי, להרוויח כסף, להתחיל מחדש" אמרתי לה.
"אבל את תחזרי נכון?" היא שאלה. לא עניתי לה. לא ידעתי מה לענות לה..
"נכון?" היא שאלה בקול יותר גבוה.
"אני לא חושבת.." לחשתי.

נקודת מבט של עוז.
עמדתי מאחורי הדלת, הקשבתי לכל השיחה שלהן.
היום אהבת חיי עוזבת..וחצי לב שלי הולך ביחד איתה.
היא לא תהיה פה מחר, היא לא תחזור יותר.
היא לא תהיה פה כדי שאני אסתכל עליה, היא לא תהיה פה כדי שאני אשמור עליה מרחוק, היא לא תהיה פה שאני אוכל להביט בעיניים שלה, אלה שהתאהבתי בהם מהיום הראשון שדיברתי איתה.
"היא עוזבת" לחשתי לעצמי.
"תעצור בעדה" אוראל אמר.
"אין לי כבר דרך, איבדתי אותה" אמרתי.

נקודת מבט של שובל.
חזרתי הביתה, ארגנתי דברים אחרונים לקראת הטיסה.
אבא שלי התקשר.
"שובלי, עוד מעט יוצאת הטיסה שלך. תתקשרי כשתגיעי ואני אבוא לאסוף אותך" אבא שלי אמר.
"טוב אבא" אמרתי.
"אוהב אותך ילדה שלי" הוא אמר וניתק.
התקלחתי וכשיצאתי לבשתי גינס כהה עם קרעים וגופייה רופפת בצבע סגול.
פיזרתי את השיער ויצאתי מהבית.
נסעתי לחווה של לילה. זאת שסגרו.
"יפה שלי" חיבקתי את לילי.
"אהובה שלי" היא חיבקה אותי בחזרה.
"מה את עושה פה?" היא שאלה כשהתנתקנו.
"באתי להגיד ביי, אני עוזבת" אמרתי. החיוך שלה נמחק מהפנים.
"לאן עוזבת?" היא שאלה.
"לארצות הברית, לאבא שלי" אמרתי וניסיתי לחייך.
"אני אתגעגע אלייך" היא חיבקה אותי על סף דמעות.
"גם אני" לחשתי.

הגיעה שעת הטיסה שלי, אף אחד לא בא ללוות אותי, אפילו לא אמא שלי.
התקדמתי אל המסדרון שמוביל למטוס.
עליתי במדרגות המטוס, במדרגה האחרונה הסתובבתי לאחור בפעם האחרונה, אני בהלחט אתגעגע לפה.
"ביי ישראל" לחשתי וסובבתי את מבטי לכיוון הנגדי ונכנסתי למטוס.