מחפש אחרייך אל האור בעינייך- פרק 28

נקודת מבט של שובל.
קמתי בבוקר מהמיטה, אחרי לילה בלי שינה, לילה רק של בכי.
שטפתי פנים וצחצחתי שיניים.
הסתכלתי במראה, העיניים היו נפוחות ואדומות ועל הלחיים היה יובש כתוצאה מהדמעות המלוחות.
הוא אשכרה עזב אותי.
אני לא מבינה, אני שק חבטות של גברים? כיף להם לפגוע בי ככה?
כן, גם אני לא יצאתי בסדר שחזרתי לקשר עם עמית אבל זה סיבה להיפרד?!
התלבשתי בזריזות, גינס שחור, גופייה שחורה ומעליה חולצה מכופתרת פתוחה בצבע לבן.
אספתי את השיער לקוקו גבוה ומתוח וירדתי למטה.
אמא לא הייתה והאמת? טוב שכך.
רק החבר המכוער הזה שלה עם הראסטות היה שם וגלגל סיגריה.
"בוקר טוב" הוא חייך חיוך מאולץ. עם חיוך כזה עדיף שלא יחייך בכלל.
"תמות" סיננתי ויצאתי בעצבים מהבית.
הלכתי לכיוון תחנת האוטובוס, הרבה זמן שלא נסעתי באוטובוס.. בדרך כלל עוז לוקח אותי לבית ספר.
אחרי רבע שעה של התייבשות בתחנה, סוף סוף האוטובוס הגיע.
עליתי עליו ושמתי אוזניות.

נקודת מבט של עוז.
"עוז קום חיים שלי" אמא נכנסה לחדר שלי והגיפה את הוילונות.
"סגרי את החלון" צעקתי עליה, מתכסה בשמיכה כתוצאה מההסתנוורות.
"קום כבר" היא משכה ממני את השמיכה.
"אני לא הולך" אמרתי.
"אתה הולך וחצי. קדימה קום" היא משכה אותי מהידיים.
קמתי בחוסר רצון מהמיטה, גורר את עצמי לחדר האמבטיה.
צחצחתי שיניים ושטפתי פנים.
הראש כאב לי בצורה מטורפת, הנגאובר מטורף!!
פתאום המציאות הכתה בי. עזבתי אתמול את חברה שלי, זאת שהייתה חצי לב שלי במשך שלושה חודשים, זאת שכל ריב איתה זה החוויה הכי כיפית בעולם, זאת שהריח של השמפו שלה פשוט גרם לי להתמכר אליה. נפרדתי ממנה בגלל חוסר אמון בה.
אני טמבל.
באותו רגע כל הרצון הקלוש ללכת לבית ספר הלך.
חזרתי למיטה בדיכאון.
"אני אתקשר לשובל אם לא תקום" אמא שוב נכנסה לחדר.
"נפרדנו" אמרתי וכיסיתי את עצמי בשמיכה.
"למה?" היא שאלה והתיישבה לידי על המיטה.
"אנחנו לא מתאימים" אמרתי.
"קום כבר לבית ספר, זה לא סיבה לא ללכת לבית ספר" היא משכה אותי מחוץ למיטה והוציאה לי בגדים מהארון.
"מה אני בן 7? מה זה הבגדים הלא קשורים האלה?!" שאלתי והיא צחקה.
לקחתי מהארון גינס קרעים בהיר וחולצה לבנה.
שמתי בושם ויצאתי מהבית.

נקודת מבט של שובל.
כשהגעתי לבית ספר התקדמתי לכיוון הלוקרים, לקחתי את הספרים במהירות וכשהסתובבתי נתקעתי במישהו וכל הספרים נפלו.
"אוי סליחה" מלמלתי והתכופפתי להרים את הספרים.
הרמתי מבט לראות מי זה. עוז.
הוא הסתכל עליי כמה שניות ארוכות, בסוף הוא דחף לי את הספרים לתוך היד, התרומם והלך.
פחות מעשרים ואבע שעות אנחנו פרודים ואני כבר מתגעגעת.
זה הרגשה אחרת, שונה, אפילו שעמית בגד בי לא הרגשתי כל כך ריקה.
כאילו רק שעוז לידי אני מרגישה שלמה, הלב שלי מלא.
ניערתי את עצמי מהמחשבות והתקדמתי לכיוון הכיתה.
התיישבתי בשולחן הקבוע שלי, מלפני עוז.

נקודת מבט של עוז.
איך אני יכול להתרכז בשיעור שהריח של השיער שלה מטריף אותי?!
"המורה אני יכול לצאת לשירותים?" שאלתי.
המורה הנהנה בהפתעה. טוב גם אני הופתעתי שאני מבקש רשות לצאת החוצה.
נכנסתי לשירותים, שטפתי פנים.
"שתחרר מזה עוז. שתחרר מזה עוז" אמרתי לעצמי במראה.
"מדבר לעצמך אה?" שמעתי קול.
זאת הייתה שובל, היא נשענה על הקיר בכניסה לשירותים.
"מה את רוצה?" נאנחתי.
היא התקדמה לאט לאט עד שנעמדה לידי, משחקת עם צווארון החולצה שלי.
"להתנצל, הייתי צריכה לספר לך" היא אמרה.
"אני לא בן אדם שסולח בקלות שובל" נאנחתי.
"ואני לא בן אדם שמתחנן יותר מדי עוז. אתה יודע שאין ביני לבין עמית כלום. מה הקטע שלך?" היא שאלה בעצבים.
"הקטע הוא שבכלל לא היית צריכה לחזור איתו לקשר, איך אני אוכל לסמוך עלייך אם את מסתירה ממני דבר כל כך חשוב?" שאלתי.
"אתה יודע מה? עזוב, קח את הזמן שלך, אבל תדע, אני לא תמיד אהיה פה ואחכה שתחליט שאתה רוצה אותי" היא אמרה ויצאה מהשירותים.
"טמבל, אתה אידיוט!!" התחלתי לצעוק על עצמי.
הפלאפון שלי צלצל.
אוראל.
"אה אוראל?" עניתי.
"עוז תבוא עם שובל דחוף, לירדן יש עוד פעם התקף של כאבים" הוא אמר ושמעו את הדאגה בקולו.
"אין בעיה" אמרתי וניתקתי.

התקדמתי לכיתה במהירות.
בלי הרבה שאלות תפסתי את ידה של שובל ויצאנו מהכיתה.
"מה עובר עליך?" היא שאלה בעצבים.
"לירדן יש עוד פעם התקף" אמרתי.
היא הנהנה והתקדמנו לאוטו.
הנסיעה עברה בשקט וכשהגענו לבית חולים כל אחד התפצל והלך בדרך שלו.
הגעתי לחדר.
"איפה שובל?" אוראל שאל בלחש.
"לא יודע, איך ירדן?" שאלתי והסתכלתי על ירדן שישנה.
"נרגעה קצת, מה זאת אומרת אתה לא יודע איפה היא?" אוראל שאל.
"מה אני אבא שלה?" שאלתי ביובש.
"אתה חבר שלה" הוא אמר.
"כבר לא" אמרתי והרגשתי שסכין ננעצת בלב שלי.
"נפרדתם?" הוא שאל בהלם.
הנהנתי.
"למה?" הוא שאל.
"כי היא חזרה לקשר עם עמית" אמרתי.
"נו ו..?" הוא שאל מחכה להמשך.
"מה? זהו? בגלל זה נפרדתם?" הוא שאל כשראה שאין המשך.
"כן" עניתי.
"אתה דביל" הוא אמר.
"איבדתי אותה בגלל חוסר אמון בה" מלמלתי.
"תחזיר אותה אליך" הוא אמר.
"מאוחר מדי" לחשתי.

'תני לי מעט ממך
שוב להרגיש את השלמות שלך
תני לי רק לראותך
אפילו לשניה
שלא אמות מבלי לראות אותך'
(מתגעגע- יעקב חתן)