מחפש אחרייך אל האור בעינייך- פרק 10

נקודת מבט של עוז.
המשכנו לעשות את העבודה וזה עבר ממש קליל וכיף. מי היה מאמין שעוז דמארי ושובל אלקיים ישבו באותו חדר במשך שעתיים ולא יהרגו אחד את השני?!
"טוב מה הטעם שלך במוזיקה?" שאלתי אותה.
"מוקי, מוש בן ארי, עידן רייכל, נתן גושן.. נו כאלה..
שונאת מזרחית" היא אמרה. באותו רגע הפה שלי נפער.
"מה?" היא צחקה.
"איך את לא אוהבת מזרחית?? זה הדבר כדי להעלות למישהו את המצב רוח" אמרתי לה ונכנסתי ליוטיוב.
"מה אתה עושה?" היא שאלה.
"משמיע לך מוזיקה איכותית" אמרתי.
"איכותית? ממתי מוזיקה מזרחית נקראת איכותית?" היא צחקה.
"אל תזלזלי ימשתכנזת" צחקתי.
"מה זה משתכנזת?" היא שאלה בצחוק.
"נוו משתכנזת, מתיימרת להיות אשכנזייה למרות שבתוך תוכה היא האמ אמא של המרוקאיות" צחקתי.
"חחחח אני ממש לא מתביישת בעדה שלי, פשוט אני אוהבת טעם אחר במוזיקה" היא צחקה.
"טוב הנה שמעי את השיר הזה" אמרתי לה ולחצתי פליי על השיר 'ימים יגידו' של אייל גולן המלך .
"יש לו קול יפה, אבל לא התכוונתי למזרחית הזאת, התכוונתי לכל השירי דיכאון האלה של נתנאל ששון, עומר אדם, וכל החאפרים הערסים שמנסים להיות זמרים" היא צחקה.
"חחחחחח לא יותר טוב המסטולים האלה ששרים שהם מרגישים אשמים כי מתכסים כי קר להם!!" צחקתי והצלחתי גם להצחיק אותה.
"זה מטאפורה" היא המשיכה לצחוק.
"מה זה מטאפורה?מה את מקללת אותי?!" שאלתי ביעני עצבים.
"מטאפורה זה דימוי!!" היא צחקה.
"אה דימוי, אז תגידי דימוי, מה קשה לדבר בעיברית?" אמרתי וגירדתי כזה בראש.
"למה אתה משחק אותה דפוק? אני יודעת שאתה לא באמת כזה" היא נעשתה רצינית.
"מי משחק אותה? פשוט אני לא יכול להיות יותר חכם, זה משעמם אותי, אני צריך אקשן" צחקתי.
"חחחחח אייאיי עוז" היא נאנחה.
סיימנו את החלק שלה ועכשיו הגיע תורי.
"טוב אז ספר על עצמך" היא אמרה מכוונת את המצלמה אליי.

נקודת מבט של שובל.
"עוז דמארי, בן 17 , חתיך הורס" אמר וקרץ. צחקתי וגלגלתי עיניים.
"מה התחביבים שלך?" שאלתי.
"לשחק כדורגל, אני חי ונושם כדורגל מהשניה שנולדתי, להציק לאנשים מסוימים" הוא אמר והסכל עליי כאילו התכוון שהוא אוהב להציק לי. הדדי.
"משפחה?" שאלתי.
"אמא שלי ואח שלי הם כל החיים שלי, אני אוהב אותם יותר מכל דבר אחר בעולם" הוא חייך.
"ואבא?" שאלתי.
"סתם הומו שבורח מתי שקשה" הוא גיחך.
"למה הוא ברח?" שאלתי.
"בדיוק עידן נולד, בהתחלה היה לנו מלא כסף, את לא מתארת לעצמך כמה כסף היה, אבא שלי נבהל מטיפול בשני ילדים אז הוא התחיל להמר, הכסף לאט לאט נגמר ונשארנו בלי כסף ללחם וחלב, הוא לקח את הרגליים שלו וברח לחו"ל, השאיר מכתב שהוא מצטער, ותביני בתור ילד בן עשר הייתי חייב להתבגר וללבוש את הדמות האבהית בבית הזה ויצאתי לעבוד!!
לאט לאט הסתדרנו עם כסף והנה כמו שאת עכשיו לא חסר לנו כלום ברוך ה'. אבל החור הזה שהוא השאיר לי בלב, אני שונא אותו על זה" הוא אמר , הייתי מהופנטת ממנו, הוא כל כך שונה מעוז בבצפר, הוא עדין, נחמד, עבר הרבה דברים בחיים ולרגע הרגשתי כל כך רעה שכל הזמן התווכחתי איתו.
"אבל אני לא צריך שתרחמי עליי בגלל זה, טוב לי ככה ולמשפחה שלי טוב, אבא שלי הפסיד וזה הבעיה שלו" הוא אמר בגאווה.
דמעה יצאה לי מהעין, איזה סיפור חיים מרתק יש לו.
"מה זה? את בוכה?" הוא שאל בבהלה וישר התקרב אליי.
"אתה בן אדם מדהים וסליחה על כל הריבים שלנו עוז" בכיתי בקטנה.
"מה את מדברת בכלל הריבים זה החלק הכי כיף ביריבות הזאת" הוא צחק וגרם לי לגחך.
הוא חיבק אותי חיבוק דוב כזה, אהבתי את החיבוק שלו, נשבעת שהיינו יכולים להיות הידידים הכי טובים אם לא היה לו את האגו והגועל נפש שהוא בבצפר.
"תודה, הייתי צריכה את זה" אמרתי שהתנתקתי מהחיבוק שלו.
"בכיף" הוא חייך.
"טוב אז נמשיך?" התעשטתי וניגבתי את הדמעות.
"יאללה" הוא חייך.