מחסכון לאהבה פרק רביעי

פרק רביעי:

"מה זאת אומרת תפסו אותך?" נשמע קולו של נמרוד בצד השני של הקו.
"הוא פשוט דפק בדלת וביקש את הארנק." היא סיפרה לו את מה שקרה לפני מספר שעות,
והרגישה רגשות אשם וכעס באותו רגע. "והבאת לו את זה?!" הוא היה נשמע תמוה.
"כן…" היא המשיכה לשחזר באוזנו את הדברים.
הם דיברו במשך ארבעים דקות. היא הסתכלה על המסך כשהתמונה שלו נעלמת אחרי סגירת המקשים, היא רוצה שהוא פשוט יגיד את מה שהוא מרגיש כלפיה.
היא נכנסה למקלחת, שטפה מעליה את האיפור השחור, ואת ההרגשה שליוותה אותה במשך השעות האחרונות. היא עטפה את גופה במגבת, ונתנה לשיערה הרטוב לטפטף על כתפיה.
"תהיתי איך את נראית בלי כל השחור הזה מסביב לעיניים." היא ראתה את הבחור שעמד לפני כמה שעות בפתח דלת ביתה, כדי לקחת את הארנק שגנבה. "מה אתה עושה פה?" היא אמרה בכעס. "ומי נתן לך להיכנס?" היא החזיקה כעת בחלק העליון שבמגבת שעטפה את גופה, כדי שלא תיפול.
"אני צריך לשאול אותך שאלה." הוא אמר.
"שאל." היא רצתה להחטיף לו, אבל הייתה סקרנית מידי כדי להכות אותו, ולהוציא אותו מביתה.
"קודם תתלבשי!" הוא העיף עליה את הפיג'מה השחורה עם הגולגולת ש"החבר'ה הרעים" קנו לה ליום הולדתה ה-15.
אמה לקחה את הפיג'מה לשירותים, על המכנס היו גולגולות לבנות וגולגולת אחת גדולה על הפוטר שתאם למכנס.
היא נכנסה לחדר, הוא נשען על השולחן והסתכל עליה. "מצטערת, אני יודעת שציפת למשהו יותר נשי." היא אמרה בציניות, והתיישבה על המיטה שהייתה מולו.
"האמת…" הוא היה נשמע עסוק במה להשיב לה, "שלא." הוא חייך וחשף את הגומות העמוקות בלחיו. "יופי, עכשיו מה אתה עושה פה?" היא רקעה בחוסר סבלנות על הרצפה, ברגלה הימינית.
הוא עבר ממצב שעינה על השולחן, לישיבה על הכסא הסמוך לו. "מה הסיפור שלך, למה את גונבת?"
היא הסתכלה עליו ולא האמינה למה שיצא הרגע מפיו."אוקי, אני לא יודעת מה עובר לך בראש, אבל אני עכשיו בטוחה שאתה פסיכי!" היא החלה להתעצבן.
"אני רציני." הוא הניח את מרפקיו על הברכיים, הרים את ראשו וישר אליה מבט.
"ומה אתה תעשה עם המידע הזה בדיוק?" היא שאלה.
"אני חושב שאני יכול לעזור לך." הוא אמר בביטחון.
"חחחח…" היא צחקה בציניות, "אני לא צריכה עזרה." היא הייתה עכשיו עצבנית, "אז תצא מכאן עכשיו, קיבלת תשובה לשאלה שלך." היא הפנתה אצבע לכיוון היציאה מהחדר.
"טוב." הוא אמר, והביא לה את הנייד שלה שנח על השולחן לידו. "הכנסתי פה את המספר שלי אם תצטרכי משהו." הוא יצא מהחדר. "אני יודעת מה אני לא צריכה," היא הסתכלה על גבו יוצא מהחדר. "את הרחמים שלך!" היא צעקה כשנעלם במסדרון. היא שמעה את דלת הכניסה נסגרת, היא פתחה את הנייד שלה וחיפשה שם איש קשר חדש. "ניית'ן." היא הקריאה בלחש כשמצאה את שמו.
היא נכנסה למיטה וניסתה לא לחשוב על היום הזה.

הבוקר הגיע, הציפורים החלו בזמירות הבוקר השלוות, השמש הסתווית של אוקטובר חיממה את הארץ, ואמה התעוררה בחוסר שלווה לצלילי השעון המעורר. "קמתי!" היא אמרה בעצבנות לשעון, וקמה מהמיטה. היא צחצחה שיניים, שטפה את פניה, התלבשה, וכמובן התאפרה. היא לבשה את מכנס העור השחור שלה, חולצה שחורה שתלויות עליה שרשראות כסופות, ונעלה את מגפי החיקוי של "ד"ר מרטניס", שקנתה אותם במחסן הנעליים של מיס גורדי בבלוק ממול. "היי." היא התקשרה לנמרוד שיצאה לבית החולים. "היי." הוא נשמע עייף. "בוקר טוב איך את מרגישה?" הוא התאושש מעט מהעייפות כששמע שקולה אינו שבור. "אני בסדר גמור. בדרך לבית החולים לראות את לילי." היא יצאה מהבלוק בו היא גרה. "תעדכני אותי?" הוא שאל, אך אמה עכשיו לא התייחסה היא נתקעה בניית'ן שעמד ביציאה מהבלוק. "הלו?" הוא משך את סוף המילה, "אמה, את שם?"
"אני אחזור אלייך יותר מאוחר." היא ניתקה מיד, "מה אתה עושה פה?" היא פנתה כעת לניית'ן.
"תמיד אותה שאלה…" הוא נאנח, "את לא יכולה לגוון?"
"תענה לי, מה אתה רוצה ממני?" היה נמאס לה לראות אותו, הוא תפס אותה על גניבת הארנק, נכנס לה לחדר בלילה, ועכשיו עוקב אחריה. " אני רוצה לדעת למה את גונבת?" הוא אמר בקול רגוע.
"תחשוב בהיגיון," היא דחפה אותו קצת הצידה. "למה אנשים גונבים." היא התקרבה אליו, והמשיכה ללכת. "לפחות תגידי לאן את הולכת," הוא צעק. היא הסתובבה, אך לפני שהספיקה להגיד משהו הוא אמר, "המכונית שלי פה, אני יכול להסיע אותך לאן שאת צריכה."
אמה חשבה פעמיים על ההצעה ואז קיבלה הודעה מג'נה, "לילי רוצה לראות אותך איפה את?"
"אני בדרך." היא שלחה. היא הסתכלה עליו ואמרה, "אוקי, בית החולים 'בית ישראל'."
"מה לך ולבית החולים היהודי?" הוא שאל שהם התקדמו לכיוון האוטו, אבל היא לא ענתה, היא הלכה בשקט אחריו.
הוא לחץ על השלט, האוטו נפתח ותוך שניות ספורות אמה הייתה בפנים חגורה בחוגרת בטיחות.
"טוב…" הוא אמר שהתחילו לנסוע, "איזה תחנת רדיו את אוהבת?" הוא ניסה להיות נחמד אליה, אבל היא לא הראתה סימנים של סימפטיות. "אני מניח שלא אכפת לך." הוא הוסיף כשהוא מרגיש את הקור שהיא משדרת אליו, ושם את תחנת שירי הפופ.
הם נסעו חמש דקות, כשלפתע השיר שלילי אהבה שאמה שרה לה התנגן ברדיו, היא הרגישה איך גרונה נחנק, את הגעגועים אל הילדה השמחה שלילי הייתה עד לפני שבוע וחצי, היא הרגישה מועקה בלב היא ניסתה לשלוט על עצמה, אבל זה היה חזק ממנה, זה אף פעם לא קרה לה, לפחות לא בפני זר. הדמעות החלו לזול מעיניה הירוקות כמו נהר, והאיפור השחור שכיסה את עיני ושפתיה, נמרח כעת בכל מקום שבו דמעותיה זלגו.
ניית'ן עצר את הרכב באיזו סמטה בדרך כשהבחין באמה בוכה. "רוצה לדבר על זה?" הוא הסתכל עליה בעיניו החומות הגדולות וכיבה את הרדיו.
היא הסתכלה עליו, אך ריאתה היטשטשה מן הדמעות. "אני צריכה מגבונים." היא אמרה תוך כדי בכי. הוא פתח את תא האחסון מולה, הוציא לה את חבילת המגבונים והמשיך להסתכל עליה.
הם ישבו באוטו עשר דקות ללא מעש, פרט לאמה שהורידה את האיפור המרוח מפניה.
אחרי שנרגעה מעט, ניית'ן הלך לקנות לה גלידה, ובאמצע הדרך היא מצאה את עצמה מספרת לניית'ן את כל מה שעבר עליה בשנה האחרונה, מאז שאביה עזב.