מחסכון לאהבה פרק 2

פרק שני:

היא יצאה מהמרתף והמשיכה בריצה היסטרית לתחנת הרכבת התחתית.
כל הדרך לבית החולים היא עמדה ובעטה בחוסר סבלנות על הרצפה. "ילדה תאלצי להירגע או לרדת מהקרון." ניגש אליה אחד האנשים.

היא סוף סוף הגיעה לבית החולים אחרי נסיעה של רבע שעה שנראתה לה כמו נצח. "ליליאן קופר!" היא אמרה לאחות כשהיא מתנשפת. האחות הרימה אליה את ראשה ושיערה המתולתל קיפץ ואיתה גם ליבה. "ומי את?" היא שאלה.
"אני אחותה," היא התנשפה. "איזה מחלקה היא?" היא שאלה בחוסר סבלנות.
" היא נמצאת בטיפול נמרץ" אמרה האחות אחרי הקלדה שנראתה נצח.
"טיפול נמרץ?!" היא שאלה ובלי לחכות לתשובה היא רצה למעלית. היא הסתכלה על לחצני המעלית כשליבה פעם בפרעות היא הסתכלה על הכיתוב ליד מספר הקומות מחלקת טיפול נמרץ קומה 6. המעלית עלתה לאט, היא התהלכה בחוסר סבלנות בתוך המעלית והאישה שחורת העור שעמדה איתה במעלית הסתכלה עליה, "את יכולה להפסיק להתהלך פה הלוך ושוב זה עושה לי סחרחורת." אמה הסתכלה עליה בחזרה בלי לומר מילה ועצרה לרגע. "בבקשה" אמרה האישה.
היא הפסיקה והתיישבה על הרצפה. היא הרגישה שכל שנייה שעוברת זה נצח ולפתע המעלית נעצרה. "קומה שישית מחלקת טיפול נמרץ." אמרה הקריינית. אמה קמה על רגליה ורצה לפתח הדלת. היא המשיכה לרוץ לסוף המסדרון וראתה את אימא שלה יושבת על הספסל, ידיה נחו על רגליה וראשה על ידיה. "אימא!!" היא קראה וצנחה על הברכיים לצד אימה. "אימא איפה לילי, מה קרה לה?" ג'נה הרימה את ראשה והסתכלה על ביתה, לחייה היו רטובות מדמעותיה.
"היא…" היא התחילה להגיד, אבל הדמעות עצרו אותה. "היא התעלפה עכשיו בודקים מה יש לה…"

ג'נה הייתה שבורה זה היה אחד הימים הגרועים שלה. היא שקעה במחשבות בזמן שביתה הלכה להכין לה קפה. "היי" היא שמעה קול מימינה. היא סיבבה את ראשה וראתה את אדם. "שמעתי את ההודעה שלך ובאתי לפה בהקדם האפשרי" הוא עמד במקומו שראה את עיניה הירוקות נפוחות ואדומות מדמעות. היא קמה לכיוונו וחיבקה אותו, "תהיה פה ואל תעזוב אותי כמו שהוא עזב אותי." הוא ליטף את שיערה כשראשה מאחורי כתפו. "אני פה ואני תמיד אהיה פה!" הוא ענה לה שהתיישבו על הכיסא מחובקים.
כעבור מספר דקות אמה הופיעה עם הקפה בידה וממחטות, היה נראה שהיא בכתה אבל כרגע לא היו דמעות בעיניה. "קחי," היא הגישה לג'נה את הקפה. "ואם הייתי יודעת שגם אתה פה הייתי מכינה גם לך " היא חייכה אליו.
במשך שעה היה שקט, מידי פעם אדם דאג לג'נה ושאל אותה שאלות כמו, 'רוצה לשתות' 'קר לך'.
ג'נה השמיעה קולות בכי מידי פעם. ופתאום, הנייד של אמה צלצל, נמרוד הופיע על הצג.
"אני אשאיר אתכם לבד ו…" אמה קמה והסתכלה עליהם מחובקים. "אני לא חייבת לכם הסברים" היא אמרה והלכה לשירותי הנשים.
"הלו," נשמע קולו של נמרוד מעבר לקו. היא התפרקה, והתחילה לבכות. הכול הציף אותה עכשיו, פיטרו את אימה מהעבודה, הבוס המעצבן וכמובן, לילי שנמצאת כרגע בחדר מלא רופאים.
"נמרוד!" היא התחילה לבכות, רק לידו היא מצליחה לבכות. "אני שונאת את החיים שלי!" הדמעות זלגו על לחייה וטעמן המלוח הורגש בפיה. "מה קרה?" הוא נשמע מודאג. "איפה את?"
"אני בבית חולים." היא עצרה לרגע את דיבורה וניגבה את הדמעות. "לילי…היא…היא." היא דיברה בהפוגות. "לא יודעים מה יש לה ." היא הצליחה להגיד משפט שלם.
"אני מגיע לשם." הוא אמר וקול המפתחות של האופנוע שלו נשמעו דרך הקו תוך כדי שהוא רץ למטה. "אל תלכי לשום מקום!" היא שמעה אותו מתניע את האופנוע, והשיחה התנתקה.
אחרי כמה דקות, היא שטפה את פניה מהדמעות, כדי שלא יראו שהיא בכתה, ויצאה לכיוון אימה ואדם. הם ישבו מחובקים כרגע על הספסל. "היא נרדמה." אמר לה אדם שהיא התקרבה אליהם. "תוכלי להוציא מהתיק שלי את שמיכה?" היא התכופפה לתיקו והוציאה משם את השמיכה, וכיסתה אותם.
הם היו יפים ביחד, אבל הם כמו אחים. היא חשבה לעצמה. היא התיישבה על הרצפה מולם והסתכלה על השעון שהיה תלוי מעליהם. השעה הייתה 00:50. היה שקט.
כעבור כמה דקות נמרוד הופיע בכניסה למעלית, ואיתו הופיעו לאמה המקרים של היום, ואיתם הדמעות. הוא רץ לכיוונה, מחבק אותה חזק ומלטף את שיערה המשי. "יהיה בסדר…" הוא לחש באוזנה.
"מעדכנים אתכם, כמה זמן היא בפנים?" הוא שאל אותה כשנרגעה והתיישבה על הספסל בהמשך המסדרון רחוק מג'נה ואדם. "הם כל הזמן הזה היו בפנים, היא בחדר כבר שלוש וחצי שעות." היא הניחה את ראשה על כתפו. "יהיה בסדר…" הוא אמר שוב ונשק לה על מצחה.

היה בוקר, אמה התעוררה במיטתה החדשה בביתה. היא הסתכלה סביבה, וקיוותה שמאורעות הלילה היו סתם חלומות רעים, אך לשווא. היא ראתה פתק בכתב ידו של אדם, "נרדמת בבית- החולים, אז אני ונמרוד העברנו אותך לפה כדי שיהיה לך נח. תתקשרי אליי שאת קמה." אמה התיישבה על המיטה והרגישה בחילה שחשבה על ללכת לבית- החולים, היא התקשרה לאדם וביקשה ממנו לאסוף אותה.

אדם הגיע כעבור חצי שעה, היא נכנסה לאוטו ועל פניו שרו עצבות וצער. היא הולכת לשמוע משהו רע. "הרופאים בדקו את אחותך…" הוא התחיל לדבר באטיות. "כל הלילה…" הוא המשיך, "יש לה…" הוא נשם נשימה עמוקה, עצם את עיניו ואמר את שלושת המילים שאמה לעולם לא תשכח איך הרגישה כששמעה אותם. "ויש לה לוקמיה."