מחסכון לאהבה הקדמה + פרק ראשון

הקדמה:

אמה נכנסה לחדרה מותשת מיום העבודה הארוך והמפרך שעבר עליה. היא הייתה כל כך מותשת עד שלא הבחינה שהמיטה הישנה שלה הוחלפה באחת חדשה ונוחה. היא צנחה על המיטה ורצתה פשוט לעצום את עיניה ולשכוח מכל הצרות והבעיות שלרוב הנערות בגילה אין אותן. לפחות לא באותה רמה. שערה החום-זהב הארוך והגלי הקיף עכשיו את ראשה היא עצמה את עיניה וריסיה הארוכים נחו כמעט על לחייה העליונה.
היא נמנמה לכמה שניות כשרק פלג גופה העליון על המיטה ורגליה עמדו בריפוין מעל הרצפה. "אמה!" אימה קראה, "ראית שאדם הביא לך מיטה חדשה?"
אמה פתחה את עיניה, סובבה את ראשה הצידה במטרה להסתכל על המיטה ומיששה את המיטה מעט. היא לא הייתה נראית כל כך שונה, רק "הקפיצים" לא חרקו, המצעים הישנים נשארו על המיטה. היא קמה מהמיטה כשהיא מתמתחת, "כן אימא ראיתי." היא הוציאה את המחשב נייד שלה אליו היא חסכה כל השנתיים האלה מהתיק, שמה אותו על השולחן והתיישבה מולו בכיסא הרעוע.
"אמה." אימה נכנסה לחדר, "יהיה נחמד מצדך אם תעזבי שנייה את המחשב שלך ותתקשרי לאדם ותגידי לו תודה."
אמה הרימה את עיניה ונאנחה, זה באמת יפה מצד אדם שהוא הביא לי את המיטה הוא לא חייב לנו כלום. היא חשבה לעצמה והוציאה את הנייד שלה ממכנס הג'ינס שלה.
"שלום ילדונת!" הוא אמר מעבר לקו.
היא שנאה שקוראים לה ילדונת כי היא כבר הייתה בת 15 וחצי, אבל לא היה לה כוח להטיף לו על זה בפעם המיליון במיוחד שהוא נשמע כל כך שמח עכשיו. "היי, מה שלומך?" היא חייכה כששמעה את קולו, אבל קולה נשמע עייף.
"אני בסדר גמור, אבל את לא נשמעת כל כך טוב. קרה משהו?"
"הבוס המעצבן שלי זה מה שקורה," היא אהבה מאוד את אדם הוא היה חבר ילדות של אימה והוא היה כמו אבא בשביל לה ובשביל אחותה לאחר שאביה נטש אותן, "תודה על המיטה היא נוחה מאוד!" היא הסתכלה על אימה שחייכה אליה עכשיו.
"אין על מה ילדונת. אני חייב לנתק אני באמצע עבודה פה. אפשר לבוא לארוחת ערב אצלכם?" הוא שאל, "תשאלי את ג'נה."
היא שאלה את אימה בקשר לאדם והיא ענתה בחיוב. "אתה יכול לבוא."
"מעולה," קולות של מכונות חיתוך נשמעו מעבר לקו, "נראה אותך."
היא ניתקה את השיחה וחזרה לענייני המחשב. "את יכולה להסתכל עליי אני עדיין לא יצאתי מהחדר." אימה נשמעה עצבנית.
אמה הסתובבה באי חשק לאימה והסתכלה לה בעיניה הירוקות. "כן."
"פטרו אותי מהעבודה" היא התיישבה על המיטה.
"למה?" אמה נשארה על הכיסא והסתכלה על אימה. היא ידעה שעכשיו היא תצטרך לבזבז את כל הכסף שהיא חסכה בחודשים האלה על אוכל ועל דברים שאימא שלה צריכה לקנות.
"הם לא יודעים כמה קשה זה להיות אם חד הורית שבעלה פשוט עזב את הבית והשאיר אותה ואת שתי בנותיה בלי גרוש." היא החלה לבכות.
אמה קמה מהכיסא והתיישבה ליד אימה וליטפה את כתפה. הן היו כל כך שונות אבל דומות באותה מידה. אימה הייתה שטנית וענייה היו קטנות וירוקות. " אימא יהיה בסדר." היא הרגישה צמרמורת כשראתה את אימה במצב הזה. "הם לא יודעים איך קרעתי את התחת בשביל להביא לכן אוכל"
היא המשיכה לבכות ואמה חיבקה אותה.
היא תמיד הייתה החזקה בבית זאת שמרגיעה את כולם, זאת שקובעת, זאת שיש לה תמיד מה להגיד היא תמיד ידעה מה היא רוצה.
"אימא חזרתי!" זאת הייתה לילי היא חזרה מבית הספר.
היא הייתה תמימה ומלאת שמחת חיים. שערה הבלונדיני החלק והארוך והעיניים הכחולות הגדולות היו כובשות כל אחד שהיה עובר לידה לא היה אחד שלא התלהב מהחריפות שלה.
ג'נה ניגבה את דמעותיה היא לא רצתה שלילי תראה אותה בוכה היא ידעה שזה ישבור אותה. "שלום מתוקה איך היה בבית הספר?" שאלה אותה אימה כשנכנסה לחדר.
"כרגיל מה כבר יכול להיות…" היא ענתה והסתכלה על אמה, "לא ידעתי שגם את פה" היא חייכה חיוך גדול וחיבקה אותה.
לילי יצאה מהחדר כעבור דקה לסלון. "אז את לא הולכת לספר לה על זה?" עלה קצת כעס באמה.
"היא קטנה מידי" ענתה אימה ביובש.
"היא לא!" אמה צעקה, "היא כבר מסיימת כיתה ה'!"

פרק ראשון:

הערב הגיע…
אמה הלכה לפגוש את נמרוד החבר הכי טוב שלה. היא הייתה מאוהבת בו וידעה שהוא אוהב אותה בחזרה היא חיכתה שהוא יעשה את הצעד הראשון ויתגבר על האגו שלו ויבוא להגיד לה את זה.
הייתה להם חבורה כזאת הם היו נפגשים באיזה מרתף נטוש, בברוקלין לא חסר כאלה…
שם הם היו מעשנים בעיקר ומקטרים על החיים. בבית הספר קראו להם "החבר'ה הרעים".
לא בגלל שהיו רעים ולא בגלל שהם היו עושים משהו לא חוקי(טוב אולי קצת). אלא, בגלל שהפמליה הזאת הייתה מתבודדת והלוק שלה היה שחור. איפור שחור, לק שחור, מכנסי עור שחורות והיו כאלה עם קעקועי שרוול טוב וגם בגלל שלא היה שווה להתעסק איתם.
נמרוד, הוא היה מנהיג החבורה לא בגלל שהיה לו מראה של מאפיונר, אלא להפך הוא היה נראה כמו מלאך עיניו הגדולות בגווני התכלת ירוק , שיערו החום שנראה כאילו הוא לא הסתרק שנים… מלבד הלבוש השחור והפירסינג בגבה שהסגירו אותו על היותו מה"חבר'ה הרעים". הוא היה נראה ילד טוב. יש לו פשוט את היתרון הזה שהוא אהוב על כל אחד בלי שאפילו מכיר אותו.

"היי!" ג'ייסון התקדם לעבר נמרוד כשהגיע, כשידיו המקועקעות והשריריות מתנדנדות לצד גופו. "איחרת." הוא ציין.
"כן אחי היה לי איזה עניין לסגור" הוא ליטף את אגרופיו והסתכל על אמה שנשענה על הקיר.
הוא אהב להיות בסביבתה ולהשגיח עליה. אבל, היום היא הייתה נראית לא טוב, לא מבחינה חיצונית, אלא מבפנים. כאילו משהו שובר אותה.
"אתה שומע בכלל מה אני אומר?" ג'ייסון העביר את ידו השחורה בנפנוף מול עיניו של נמרוד שהיה עסוק באמה.
"מצטער אחי," הוא העביר את עיניו מאמה לג'ייסון. "מה אמרת?"
"חשבתי לשתף אותך במה שאני חושב…" ג'ייסון הניח את ידו השמאלית הגדולה על כתפו של נמרוד שהייתה נראית קטנה פתאום. "מה אתה אומר על לילה כיף אני, אתה, אריק ורומאן נסתובב בסנטרל פארק ונפציץ עבריינים מכות" הוא היה נשמע נלהב.
נמרוד לא היה מרוכז הוא הסתכל על אמה שדיברה עכשיו עם קיילי. אבל, כששמע את סוף המשפט שג'ייסון אמר הוא הרים אליו מבטו. "אתה לא רציני?!" הוא הרים עכשיו גם את הגבה. "מה לקחת היום משהו? מה אני נראה לך, אני לא משועמם!" הוא העלה טיפה את הטונים בסיום המשפט.
ג'ייסון צחק הוא הסתכל על נמרוד שהיה נראה רציני ומעוצבן, "באמת חשבת שאני עד כדי כך דפוק?" הוא המשיך לצחוק, "בדקתי עד כמה אתה מפוקס עכשיו… אבל, רציני לעשות נזם?"
"אתה נשמע כמו בחורה ג'יי." נמרוד בדיוק הבחין ברומאן שנכנס כעת למרתף. הוא ענד את עגילי הכסף ואת הדסקית שקיילי הכינה לו. וכמו בכל יום, עפרון שחור מתחת לעין. "אני מציע לך לשאול את רומאן הוא מבין בסטייל" הוא קרץ לו והתקרב לכיוון אמה.

ג'נה הכינה ארוחת ערב ושמעה את לילי משתעלת בהגזמה. היא עזבה את הסכין והירקות החצי החתוכים על מגש החיתוך וניגשה לחדר של ביתה הקטנה. "מה קרה שאת משתעלת ככה?" היא התיישבה על מיטתה ששם לילי שכבה הניחה את שפתיה על מצחה הקטן ונרתעה אחורה. הוא היה קודח. "את רותחת…" היא קמה והלכה להביא מארון התרופות כדור אקמול היא כבר בכיתה ה' היא יודעת לבלוע. היא חזרה לחדר וראתה את לילי מעולפת.
היא צרחה ורצה לביתה הקטנה שרק פלג הגוף תחתון שלה נמצא על המיטה ושיערה הבלונדיני מתנדנד מעל הרצפה. היא תפסה את הפלאפון והתקשרה לאמבולנס.
כעבור מספר דקות האמבולנס הגיע ואנשי ההצלה טיפלו בלילי.
ג'נה התקשרה לאמה אך היא לא ענתה.

אמה הסתכלה על הפלאפון ועל הצג כתוב "אימא". היא באה לענות אך ראתה שנמרוד מתכוון לדבר איתה. היא דחתה את השיחה והכניסה את הפלאפון לכיס האחורי שבג'ינס. "היי" הוא חיבק אותה.
"היי" היא ענתה בחיוך מאולץ. והסתכלה לו בעיניו שהיו נראות עכשיו בצבע השמיים שהשתקפו בחלון היום בבוקר. הייתה שתיקה נמרוד ציפה ממנה שתגיד משהו אבל היא חזרה לשבת על הארגז ועיניה היו עכשיו ריקות כאילו לקחו ממנה את הדיבור אבל בעיניים. הן באו במרכז החדר כאילו נכנסות לתוך בור שחור עמוק ללא מוצא. "קרה משהו?" נמרוד כאילו הדליק אור בתוך העניים שנראו לרגע כבויות.
היא הביטה אליו והנהנה, אבל אז אמרה ," לא משהו רציני…" וחזרה לצלילה בבור השחור והאפל.
נמרוד היה חייב לפתח איתה שיחה הוא הוציא מכיסו חפיסת סיגריות. "רוצה?" הוא שאל, למרות שידע שהיא לא מעשנת. בינתיים הוא שמע צלצול פלאפון מהאזור שלה "יש לך שיחה כדאי שתעני לה זה נראה דחוף…" הוא הרגיש פתטי אבל הוא היה חייב להישאר ולתת לחיוכה לעלות על הפנים.
היא ענתה לפלאפון בעצבנות. "מה?!" היא רתחה מעצבים. כנראה אימא שלה, אך לאט לאט היה נדמה לנמרוד שההבעה העצבנית הופכת למופתעת אבל מופתעת לרעה ודמעות עמדו בעיניה. "היא בסדר?" היא אמרה לאחר כמה שניות שהקול השני הפסיק לדבר. "טוב בי. אני באה!" היא ניתקה את השיחה ורצה החוצה כשהיא משאירה מאחוריה את נמרוד, רומאן, קיילי וג'ייסון בלי לידע אותם לאן היא הולכת ומה קרה מעבר לקו.