מחנה לנוער עבריין-פרק 2 (מיני)

ואז הוא הסתכל עליי והתגלגל -מילולית- מצחוק. "וואו. יום ראשון שלי כאן וכבר גרמתי לבחורה לבכות! זה חייב להיות סוג של שיא!" פתאום כל ההומור התנדף ממני. פניי נמחקו. "תאמין לי שכשאני הגעתי לכאן הצליחו לגרום לי לבכות הרבה יותר מהר."
לפני שנתיים:
הסיעו אותי במסחרית אל בניין ענק ומפחיד. האפקט של לילה שחור לגמרי עשה הכל אפילו מפחיד יותר. גדרות תיל מחושמלות גדולות שהקיפו גינות מטופחות מדי. דמעה נשרה על לחיי. "לא! לא! אל תעשו לי את זה! אני לא יכולה!! אני אמות!" צעקתי כששני בחורים גררו אותי אל השערים. גזר הדין נקבע לפני יומיים בבית המשפט לקטינים. נשפטתי לחמש שנים. אני אהיה כאן עד גיל עשרים!! רק בגלל שהשתכרתי והרגתי מישהי!! נכנסנו לבניין הקבלה והושיבו אותי על כיסא קשה מפלסטיק ודיברו עם הפקיד. בחור בן שלושים ניגש אליי. "שלום סידני. אני אלכס, או מר מנדלו בשבילך. בואי ואני אראה לך את החדר שלך." קמתי ונתתי לו לגרור אותי במעלה המדרגות לחדר B7. נכנסו והוא סגר אחריו את הדלת. "טוב, אז זאת המקלחת," הוא אמר והצביע על חדרון קטן. "וזו המיטה שלך," הוא הוסיף והצביע על מיטה מלבנית וחסרת ייחוד. "ונדאג שיישלחו לך בגדים מהבית," הוא אמר והחווה בידו על ארון ריק. "אנחנו לא מאמינים בלבוש אחיד. כל אחד יכול ללבוש מה שיפה לו." הוא צחק. "למרות שאני בטוח שאת תיראי נפלא בכל בגד, יפה שכמוך," הוא אמר. "ילדה כל כך יפה…" הוא הוסיף בשקט וגמע את המרחק בינינו. שפתיו פגשו את שלי, וידיו הצמידו את גופי אל גופו בפראות. "לא, לא!" צעקתי וניסיתי להיחלץ מאחיזתו. ונכשלתי. "אתה מבוגר ממני בחמש עשרה שנים! זה לא יעבוד!" הוא הרים אותי והניח אותי על המיטה. "זה מצחיק," הוא לחש אל אוזני, כל גופו מעליי. "שאת חושבת שאני שואל אותך." שפתיו שוטטו על צווארי בנשיקות רטובות. נותרתי אילמת מהלם ופחד. נשיקותיו ירדו אל כתפי ויד חלקה וקרה הורידה את השרוול של הגופייה שלי. ואז את השרוול השני. ואז הגופייה שלי ירדה לגמרי, ונותרתי בחזייה אדומה. ידיו פתחו את הסוגר במהירות והותירו את פלג גופי העליון ערום מכל בגד. נשימותיו נעשו מהירות והוא נישק את שדי. הוא נשך את פיטמתי וצרחה דקה נפלטה מפי. "אם נהנית מזה, זו רק ההתחלה," הוא אמר כשפירש את צרחתי בתור קול של עונג. הוא הוריד את חולצתו בזריזות וכך גם מכנסיו. הוא נותר בבוקסר שהראו הכל. "תראי כמה החבר שלי כאן שמח לקראתך." הוא לחש בחיוך. הוא הוריד במהירות את מכנסי המיני ג'ינס שלי ואת תחתוני. ואז, בתנועות איטיות ומכוונות, הוא הוריד את תחתוניו. הוא עלה מעליי והכניס את עצמו, עשה את עצמו בבית. עוד צווחה יצאה מפי. מי תיאר לעצמו שהפעם הראשונה שלי תהיה באונס? הוא עבד ביתר מהירות עכשיו. התכסיתי זיעה ובקושי נשמתי בכאב. ואז הוא סובב את גופי בגסות והפליק בישבני. זה *ממש* כאב. צרחה. כל הלילה ההוא היה צרחות. ואז, כשהוא סיים, הוא התלבש וחייך אליי בקלילות, כאילו כלום לא קרה. "אם גלי למישהו אני הורג אותך." הוא אמר בטון נינוח ויצא מהחדר.
(סוף פלאשבק)
"סידני?" קול שאל אותי וגרר אותי למציאות. "מה קרה?" הבחור הזר. מצמצתי וניגבתי את הדמעות שלא שמתי לב שנשרו מעיניי. "איך אתה יודע את השם שלי?" שאלתי. "שמעתי מישהו קורא לך ככה במסדרון. מה קרה לך? בלילה שבאת?" קמתי במהירות והלכתי לבניין. "כלום." אמרתי בקול חזק, מנסה לשכנע גם את עצמי.