מחולל הזמן -פרק ה
הוא פותח נייר לבן על האדמה .
"תספרי לי כל מה שאת זוכרת , נראה לי שבדרך הזאת , אם גם אני אספר כל מה שאני זוכר, נוכל למצוא את הדרך לשם "
אני שותקת , מהססת מעט. הוא נדרך .
"חשבתי שאמרת שאת מוכנה , תראי , אמה , אני מבין שאת מפחדת , אבל זה לא ילך ככה ."
"זה לא שאני מפחדת " אני עונה בקול כעוס" זה פשוט שעבר כל כך הרבה זמן , אני בקושי זוכרת איך הוא היה נראה , הייתי רק בת 7 ."
הוא מחייך חיוך זהיר " אני לא מצפה ממך לזכור הכל , ובטח לא היום, אבל כל דבר יכול להועיל.
אני מנסה לדלות פנים מהזיכרונות המטושטשים שלי, לשלוח יד אל תוך מסך הערפל ולדלות אמיתות .
"זה היה בתוך הר " אני לוחשת , "מן פתח כזה בתוך הר באמצע שום מקום" אני נעצרת .
"אני חושבת שהוא ידע באיזה הר מדובר , כי כיוונו בכל המסע אליו , הוא לא ניסה הרים אחרים ."
פיטר כותב במהירות , אני רואה את המילים הר – מפה – פתח סגור .
"הגענו לשם שעוד היה לילה , אז את המקום עצמו אני לא כל כך זוכרת , אבל אני כן זוכרת איפה התעוררתי אחר כך , אחרי שזה קרה "הקול שלי רועד "אחרי שברחתי "
הפנים של פיטר נראים כאובים , הוא מרחם עליי , זה מרגיז אותי .
"אני לא מרחם עלייך " הוא אומר , כאילו קרא לי את המחשבות "זה פשוט נשמע לא נעים "
"זה לא היה נעים "אני עונה בקרירות "ומצד שני, מה בעצם כן נעים בחיים האלו?"
הוא שותק כמה זמן .
" זה היה כמו שדה פרחים צבעוני כזה , היו שם בעיקר לטיות יער"
"לטיות ?" על הפנים שלו מבט המום, בטח חושב שקצת איבדתי את זה .
"כן , רואים שאתה לא נוהג להסתובב הרבה . " אני פוסקת , אחר כך מצטערת שרואה שהוא נעלב .
"לטיות זה הפרחים היחידים שהתחילו לפרוח דווקא אחרי שהאסונות קרו , אחרי כל מטפי השמיים , היו צמחים ששרדו . אורנים, כלניות . אבל לטיות היו הצמחים היחידים שהתחילו אחרי , יש כאלו שאומרים , שהם כל כך יפים , שאולי היה שווה הכל רק כדי לראות אותם פורחים."
פיטר מהנהן בכבדות .
"את זוכרת עוד משהו ?"
"כן , התעוררתי עם כאב ראש נוראי , ואני זוכרת עץ ענק שישנתי בו עד שהלילה בא, כי לא יכולתי להסתובב ככה בשמש."
פיטר מקפל את הנייר .
"אל תיקחי את זה אישית או משהו ,אבל כאב הראש שלך לא ממש שימושי"
אני קמה במהירות .
"מצטערת ."
"אל . את עוד תיזכרי , בנתיים בואי נדאג לא למות בלילה "
השמיים באמת מתחילים להחשיך .
"תלכי לחפש אבנים , אני אחפש עצים , ניפגש עוד שעה בדיוק כאן, את יודעת לספור על פי גחליליות ?"
אני מהנהנת , אבא שלי לימד אותי את גחליליות השעה , כאלו שנסובות בדרך מסויימת כל 20 דקות שמתחלפות בשעון , זה דבר שאנשים למדו רק אחרי האסונות , שלא היה להם איך לשרוד לולא ידעו מתי תתחיל המתקפה הבאה .
אני פוסעת בין השיחים , מרימה מידי פעם אבן ומכניסה לחולצה , מקוערת .
זיכרון נוסף מדמדם לי במוח , אני מנסה להיזכר . הוא חומק ממני שוב ושוב . הגחליליות נעו כבר שלוש פעמים , אני צריכה לחזור .
פיטר כבר מחכה שם עם האש דולקת , אני מקיפה אותה באבנים .
"אני שמח שחזרת " הוא לוחש , עיניו כנות .
"לאן עוד הייתי הולכת?"
הוא נאטם , שותק , אני מצטערת על החדות , זה משהו שאימצתי לעצמי .
"נזכרתי בעוד משהו " אני אומרת , מנסה לחתוך את המתח.
הוא שולח לעברי מבט שואל, זה משמח אותי .
"בחודשים שלפני המסע , אבא שלי היה מסתגר הרבה בחדר שלו , קורא , הוא היה קורא המון בספר אחד אדום , נדמה לי שקראו לו "נעימת החילחול הרחוק"
"החילול " פיטר אומר לפתע , "נעימת החילול הרחוק . זה ספר שקיים , זה נמצא בספריה העירונית ."
אני שותקת , הבנה מתחילה להתגבש לי בראש .
הוא מביט בי במבט כאוב .
"את יודעת מה זה אומר , נכון ?"
אני מהנהנת .
"זה אומר שאנחנו צריכים לחזור."
תגובות (2)
איזה כיף להיכנס לאתר אחרי הרבה זמן ולראות את הסיפור הזה!!
את כותבת נהדר, והפרק ממש יפה.:]
אני ממש מקווה "שפרץ הכתיבה" הזה ימשיך עוד הרבה זמן.
זה הפתעה ממש נעימה לראות את הסיפור הזה:)
המון תודה מקסימה !