מחולל הזמן – פרק ד

"אמה את מוכנה?" הוא מביט בי
"כן , אני מוכנה " אני מחייכת בחושך המאפיל על ההר
"את חייבת לזכור כמה זה מסוכן אמה . אסור לך לאבד את הריכוז לרגע." הוא מביט בי ברצינות בעיניו החומות חמות .
"אני לא אאבד את הריכוז " אני אומרת , כמעט בקול . כמו שבועה , מביטה בפניו החמים כל כך , מלוכלכים באפר , מביטים בי באהבה .
"אני לא אאבד את הריכוז אבא . אני מבטיחה ."
*************************************************************************************************
הוא מביט בי במבט כחול דרך השיחים .
אני מסמנת בתנועה כמעט ביליתי מורגשת שאני רואה אותו , מאין הנדת ראש .
תוך שניות אחדות הוא כבר לידי , מביט בי בעיניו הכחולות ברצינות תהומית .
"בסדר " אני פולטת "בסדר , אני אעזור לך ."
הוא מביט בי בחוסר אמון מובהק. אחר כך בבלבול מסוים . ולבסוף מבטו הופך נלהב כל כך , שאני מצחקקת בשקט .
"באמת ?! " הוא שואל בשמחה לא מרוסנת בעליל "באמת ? אמה … את.. אני לא יודע איך- "
" אין צורך לדעת שום דבר" אני אומרת בהסתייגות . אהבתי אותו יותר שהוא היה מעוצבן .
הוא משתתק . מביט בי . הבעת השמחה לא נעלמת מפניו אפילו לרגע , ואז מתיישב באיטיות לצידי , גורר איתו תיק שחור , שלא שמתי לב אליו עד עכשיו . הוא מביט בי בשעשוע , ניכר שהמבט הבוחן שלי מצחיק אותו , מאיזושהי סיבה לא ברורה אני מחייכת חזרה . אולי כי הפעם , החיוך שלו אמיתי .
"את בטח רעבה " הוא אומר בקלילות " הבאתי קצת אוכל אם מתחשק לך ."
שהוא אומר את המשפט הזה אני פתאום נזכרת שלא אכלתי כבר כמעט שלושה ימים שום דבר . והבטן שלי , כאילו לפי שעון, מקרקרת נורא .
אני מהנהנת בראשי באיטיות . צופה אחר תנועותיו המפזרות בשקט את המצרכים על האדמה הקוצית , פורש את כל המטעמים שהביא איתו , וכשהוא מושיט לי לחם , ואני לוקחת אותו בלי היסוס. בלי חישוב תוצאות אפשריות . משהו באוויר מתחבר . כמו קליק כזה . והכול נראה פתאום נכון .
*************************************************************************************************

אני מביטה המומה במנהרה שנפתחת לי מול העיניים . כמו באה משום מקום .
אבא נראה מאושר כל כך , שאני , למרות שבפנים אני משקשקת , מחייכת אל מול פניו המאירים שהוא מביט בי בעיניים מאושרות .
"את רואה אמה ?" הוא מצביע על המנהרה הנפתחת בפנינו "לזה חיכינו " הקול שלו מתרומם בהתרגשות .
"עוד כמה דקות , הכל יהיה טוב יותר ." הוא אומר ומלטף לי , כאילו בלי לשים לב , את הראש.
משהו במשפט הזה חורק לי באוזן .
"יותר טוב ?" אני מביטה בו בהשתוממות
הוא מהנהן בראשו בפראות , "יותר טוב אמה. החיים על פני האדמה יהיו טובים יותר . כל הדברים שהושחתו לפני שנים רבות כל כך יחזרו . " קולו מתרומם באוקטאבה "לעזאזל , אולי אפילו יהיו דינוזאורים !"
חיוך רחב מאיר את פניו השחומות כשהוא מתחיל לפסוע לתוך המנהרה , אני אחריו . מנסה להדביק את צעדיו הגדולים .
משהו בבטן מרגיש לי לא נכון .
מתוך אינסטינקט אני פוסעת אחורה . והתקרה נופלת .
בצווחות רועמות שמתחילות להישמע מכל הקירות , צווחות של נשים על מוקד , אני מביטה באבא שלי קורס תחת המשקל הכבד של הקיר מלמעלה .
אני משותקת .ידעתי שמשהו לא נכון .
אבא מפרפר לרגע , מנסה להשתחרר , ומביט בתקרה בייאוש . ואז לפתע מפנה את מבטו אליי .
עיניו החומות חמות צבועות עכשיו בהיסטריה , הוא מביט שוב על התקרה למעלה . מעליי .
אני מביטה בו שוב. עיניו נעוצות בי. "תברחי " הוא לוחש בשפתיו .
אני לא זזה "עכשיו . אמה , תברחי עכשיו ! " הוא מרים את קולו , נאנק מכאב , שלולית של דם מתחילה להיקוות סביב גופו הדומם .
אני מנענעת בראשי לשלילה , מתקדמת אליו , כדי לעזור לו , אך הוא דוחף אותי ממנו והלאה .
"עכשיו !" הוא צועק.
הרגליים שלי מתרוממות מהקרקע פתאום . בלי שום סיבה . אני יודעת שאני רוצה להישאר . זה כאילו שהגוף שלי פועל בעצמו .
שאני מגיעה לפתח המנהרה , אני מביטה בו , והוא מביט בי חזרה .
אבל המבט שבעיניו מנוכר. כאילו אני לא הילדה שלו בכלל .
העיניים שלו חומות שוב . אבל אטומות .
*************************************************************************************************

אני מביטה בשיירי האוכל שמונחים על הקרקע . אף פעם לא אכלתי הרבה כל כך .
פיטר מביט בי בסיפוק , רמז של חיוך על שפתיו .
"מה ?" אני שואלת ברוגז "מה מצחיק אותך ?"
"את . " הוא מחייך חיוך לבן שיניים ."נהנת ?"
אני מתחמקת "אולי נתחיל כבר ? אתה יודע . כבר מתחיל להחשיך ."
הוא מהנהן במהירות בראשו , תנועותיו נעשות מכניות כל כך , שאני מתחרטת שבכלל הזכרתי את הנושא .
הוא שולף חבילה עטופה מהתיק . מביט בי ברצינות.
"את מוכנה אמה ?" רמז של זיכרון מהבהב לי במוח . אני מתעלמת .
"כן . אני מוכנה ."