מחולל הזמן – פרק ג'

אני מרגישה כאילו הזריקו לי קרח לוורידים .
מחולל הזמן . הייתי צריכה לדעת .
מטומטמת . את פשוט חתיכת מטומטמת , הרי מה כבר זה היה יכול להיות ?
מה הדבר היחיד בעולם כולו שאותו את יודעת יותר מכולם ?
מה הדבר היחיד בעולם שאת אולי היחידה שיכולה להשיג ?
ומה לעזאזל הדבר שיכול לגרום לבן המפונק של ראש העיירה לטרוח עד כדי כך כדי להציל אותך ?
מחולל הזמן כמובן .
ממש מתחשק לי לסטור לעצמי על זה שלא עליתי על זה קודם , אני מאשימה בזה את היותי המומה , מפוחדת אפילו , בכל זאת ,לפניי כמה שעות הייתי בטוחה שאני הולכת למות …
זה לא משנה . רק דבר אחד נותר לעשות עכשיו . לברוח . אני מתכוננת לזינוק . שלוש שתיים א-
"לא הייתי מציע לך לנסות" פיטר קורא את ההבעה על הפנים שלי "אני אמצא אותך שוב . ושוב .ושוב . עד שתהיי מוכנה לעזור לי , הדבר היחיד שאולי יציל אותך ממני יהיה המוות ."
הוא מחייך חיוך עקום "אם זה המקרה את יכולה פשוט לחזור לאבל'ה שלי ."
אני משתנקת שהאמת הנוראה סוטרת לי בפרצוף . הוא צודק, אין לי לאן לברוח ,אם הוא לא ימצא אותי אז אבא שלו ימצא . והוא יהרוג אותי בלי רחמים , לעומת בנו , שאפילו לא איים עליי שהוא יעשה זאת. אז בעצם ממה אני מפחדת ?
"אבא שלי מת בניסיון למצוא אותו " אה . מזה .
הוא נאנח , "אני יודע . ואת היית איתו , שם . שזה קרה " הוא מביט בי ארוכות.
"ואת היחידה שיכולה למצוא אותו שוב "
"אני לא רוצה למצוא אותו שוב. " אני מטיחה "זה כאב פעם אחת . זה יכאב פעם נוספת "
"אבל את חייבת !" קולו מתרומם "את חייבת אמה !"
הוא מביט עליי במבט תוקפני ופתאום מבט מבוהל ומתחנן מתפשט לו על הפרצוף והוא תופס אותי בשתי ידיו בחוזקה "בבקשה . בבקשה אמה . " הוא מתחנן "אני צריך שתעזרי לי ."
אני מתנערת ממנו בכוח ופוסעת כמה צעדים אחורה , "בשביל מה בכלל אתה צריך אותו ?" אני תוקפת,
"מה כל כך גרוע בחיים שלך שאתה רוצה למחוק מהעולם לתמיד? מה , כל כך גרוע לחיות בווילה מדהימה עם שלוש ארוחות עשירות ביום ושירות חדרים ? מה כל כך נורא?!"
הוא משתתק , אז מתקרב ואז מתרחק בהתרסה "את לא מבינה כלום." פולט
הוא מביט בי בשנאה כל כך יוקדת שהוא אומר את המשפט הבא שאני מתכווצת
"כל הדברים האלו ? איך אני יכול ליהנות מהם ?! שלוש ארוחות ביום . כן, אני בהחלט אף פעם לא רעב, ווילה מפוארת ? יופי לי .שירות חדרים ? נהדר. אבל מה כל זה שווה ??! " הוא צורח פתאום
אני מביטה בו , מבוהלת , בזמן שהוא מתכווץ ומתרחק ממני עוד , ואז לוחש , כל כך בשקט עד שאני בכלל לא בטוחה שאמר זאת "מה כל זה שווה אם אבא שלך מפלצת?"
ואז , הוא מסתובב במהירות ופונה לעבר היער בריצה , אני לא עוצרת אותו . יודעת שהוא יחזור.
מניחה לו להיות לבד עם המחשבות .