מחולל הזמן – פרק א

קול קירקושי המתכת של פתיחת דלת התא שלי הן שמעירות אותי משנתי .
אני עוד לא מוכנה לקום . עוד לא .. רק עוד קצת …
צינת הבוקר הסגרירי חודרת מתחת לפיסת הבד הדקה שאני מתכסה בה .
אני עוצמת את עניי בחוזקה , כל כך בחוזקה עד שהן כבר מתחילות לדמוע
" לא אקום ! עוד לא .. לא מוכנה !" צעדי הסריס הזחוח נשמעים היטב על רצפת התא הגבשושית .

קול צרוד ומאושר עד בחילה מבשר לי " היום יום סגירת חשבונות פרחחית ! היום יום סגירת חשבונות!"
אני מתאפרת שלא לצרוח . יום סגירת חשבונות . אני כבר יודעת מה זה אומר .
אני עדיין לא מתרוממת , אני מניחה שאיפשהו בתוכי אני מתפללת שהסריס ישכח אותי , ילך לתא אחר,
אבל הוא , בשמחה לא פחותה בה הוא סיפר לי את החדשות המרנינות , מתחיל לנענע את גופי בפראות , עד שאני ממש יכולה להרגיש את העצמות זזות ממקומם, עד שהדמעות מתחילות לעלות לי בעיניים …..
עד שאני כבר לא יכולה יותר .
אני מתרוממת באחת , מביטה על פניו הילדותיות והשמנות , שזורחות מאושר , כאילו ממש לפניי דקות אחדות קיבל מתנת טקס מעבר מוצלחת ביותר .
הוא מחייך אליי חיוך רחב ודוחה ואומר "בוקר טוב פרחחית !" חיוכו הדוחה מתרחב שהוא מתקרב אליי , ולוחש לי באוזן " גלי לי פרחחית .. לא באמת חשבת שלא יתפסו אותך ? לצאת בלי עונש על עברה כזו?" הוא מצקצק בלשונו בזעזוע מזויף " אוי אוי אוי … לגנוב מבית ראש העיירה… עד כמה טיפשה את כבר יכולה להיות ??"
אני מעבירה את מבטי אל הרצפה הלחה , מרגישה איך הזעם מפעפע בי ,
הוא צודק . באמת הייתי טיפשה .
אבל הייתי חייבת . היא הייתה רעבה. אחותי התינוקת הייתה רעבה .
"ועכשיו ?" קול בראשי צורח " מי ידאג לה עכשיו שאת הולכת למות מוות אכזרי כל כך??"
אני נושמת עמוק ומנסה לא לחשוב . המחשבות מכאיבות לי יותר מידי .
בצעד כושל אני מתקדמת לעבר הסריס , מרימה את ידי ונותנת לו לענוד לי את האזיקים .

**********************************************************************************************************
קול ההמון נשמע כבר מהשדרה החמישית .
אני מנסה בכל כוחי שלא לחשוב מה זה אומר , שכולם באו . לראות אותי מתה .
אבל ככול שאני מתקדמת על המדרכה מכוסת הטחב וקול ההמון רק ממשיך להתחזק,
זה מתחיל להיות קשה יותר ויותר שלא לחשוב על זה .

כשאנחנו מגיעים לכיכר הגדולה , אני והסריס המתועב שמלווה אותי , לא שמים לא אלינו בכלל .
כולם עסוקים יותר מידי בלהריע לראש העיירה שעולה בצעד כבד על הבמה , פניו הקטנים והמכוערים מכווצים ממאמץ.
אני נאבקת שלא להקיא . כולם מאושרים כל כך . כאילו הם הולכים לחגוג את טקס המעבר שלהם .
ממש לא כאילו הם הולכים לקחת חלק בתלייה המונית של ילדה בת 16.
מרחוק אני מבחינה בחבל . שמוט , עלוב כל כך . ואני הולכת למות שם .
הגרון שלי מתכווץ במחאה למחשבה הזאת , בדיוק שזוג ידיים גרומות מושכות אותי אליהן .
מתוך החיבוק החונק שנאי נמשכת אליו אני מריחה ריח מוכר של אבק וטחב, יחד עם רוזמרין לבישול .
הריח של אימא .
היא מצמידה אותי בחוזקה אל גופה הצנום , אני יכולה לשמוע שהיא מתייפחת .
"רק לא לבכות " קול מצווה בראשי " לא לבכות . הם ייהנו מזה . עדיף שפשוט תיתני להם חתיכת בשר משובחת "
אני לא יכולה שלא לחשוב על הילדה הקודמת שהם תלו . למרות שהבטחתי לעצמי שלא אחשוב עליה.
קטנה כל כך. רק בת 12 . יותר צעירה ממני .
אבל מה שהיא עשתה היה פשע שאין עליו כפרה . היא תקפה סריס. רק כי הוא החטיף לאח שלה .
אצלנו בעיירה זה דבר שלא יעשה .
אני נזכרת בעל כורחי בהבעה המבוהלת שהייתה לה על הפנים שהיא עתה על הבמה ההיא.. שעכשיו עומדת מולי , והתקדמה לעבר החבל , הלב שלי נמחץ שאני נזכרת בתשואות הרמות שעלו מהקהל שהיא החלה לבכות בכי תמרורים .
אני לא אתן להם את התענוג הזה . אוכלי נבלות שכמותם . אין סיכוי.
אבל ככול שאימא ממשיכה לחבק אותי עוד ועוד , זה מתחיל להיות קשה יותר ויותר שלא לפרוץ בבכי של ילדה קטנה , ליפול על זרועותיה הדקות , ולתת לה לשאת אותי . שלא אאלץ לעשות את זה לבד .
פתאום היא מרפה. עכשיו אחרי שאני כבר לא שומעת אותה מתייפחת באוזני , אני יכולה להבחין שהקהל השתתק .
בטח הבחין בי ובאימא , אולי פתאום הם נזכרו שאני רק ילדה .
"בסך הכל " אני חושבת לעצמי " הם לא באמת רעים , הם פשוט שמחים שזה לא מהאנשים היקרים לליבם . אני חושבת שאני מבינה אותם . נראה לי "
כשאני סוף סוף מעזה ומרימה את הפנים שלי ומביטה עליהם , אני רואה שעל פניי כולם נסוכה הבעת הלם מוחלטת .
אבל הם בכלל לא מסתכלים עליי
הם מסתכלים על הרצפה שמתחתיי ,רק עכשיו אני שמה לב , שמשהו . מושך לי בחצאית .
עכשיו, שאני מפנה את מבטי למטה , אני כבר לא יכולה לעצור את הדמעות , בבכי תמרורים , אני מתכופפת , מרימה אותה ומאמצת אותה אל לוח ליבי . את אחותי הקטנה . את אנני .
אני יכולה לשמוע את הלמות ליבה הקטן , פועם בפראות , את אצבעותיה הרזות , הרבה יותר מידי , מסתבכות לי בשיער , את נשימה על הכתף שלי . נשימה מהירה ומבוהלת .
אני יודעת שהיא יודעת . אין לי ספק . היא יודעת שהיא לא תראה אותי יותר אף פעם . וגם אני יודעת .
אני מצמידה אותה אליי , עוד קצת .. רק עוד קצת . ואז מרפה .

מבלי לפתוח את העיניים אני מניחה אותה בעדינות על הרצפה.
בדיוק שאצבעות שמנמנות מושכות לי בשיער , גוררות אותי לעבר הבמה .
הקהל עדיין שותק. כנראה המום .
סוף סוף האצבעות מרפות ואני מוטחת באלימות על האדמה הלחה .
לוקחות לי דקות ארוכות לפתוח את העיניים . דקות ארוכות מאוד , הקהל עדיין לא משמיע הגה .
אני כבר לא בטוחה שהוא בכלל שם .

שאני פותחת את העיניים אני רואה את התחתית השחורה והבוצית של הבמה שעלייה אני עומדת להיתלות , כשאני נעזרת בכל דבר אפשרי , אני מתרוממת , נעמדת , ומביטה לעבר האנשים שיושבים שם . עד הבמה .
הם שלושה . ראש העיירה האכזר , אשתו המלוקקת , ובנם המפונק .
אני לא יכולה להביט על האישה , ובטח שלא על ראש העיירה , אז אני מביטה אל עבר הבן , במבט נוקב וחסר פשרות . אבל הוא לא מביט בי .
עיניו הכחולות משוטטות סביב סביב . רק לא עליי . כאילו הוא מפחד ממני . מתבייש . ובצדק .
הוא גדול ממני רק בשנה כמעט . רק שנה . זהו.
עכשיו אני כבר רוצה שהוא יסתכל , כל כך רוצה . כמו ייתן לי הוא ,דין וחשבון על מה שאביו הולך לעשות לי . לגזול את חיי .
אבל הוא לא מסתכל.
אני ממשיכה להביט בו שפתאום קולו הצרוד והמוכר של הסריס צווח לי באוזן
" תעלי כבר פרחחית ! תעלי כבר !"
אני עולה , לא מסירה את מבטי מהנער , שפתאום קולו שלא ראש העיר נשמע בבהירות מפחידה ומצמררת . כאילו הוא מדבר לי ישר לתוך האוזן :
" אמה וונדרסון. בעוד רגעים ספורים הולכת למצות את עונשה על גנבה מתועבת ביותר "
הוא מכחכח בגרונו ברוב חשיבות ואז ממשיך
" לפי בית המשפט העליון לפשעים עכשווים ועתידיים ,העונש שנקבע הוא עונש מוות "
אני יכולה ממש להרגיש את עיניו הקטנות והמימיות מתמקדות בי בחדות
" נא לצעוד אל החבל "
לצעוד אל החבל . פשוט כל כך . לצעוד ולהשאיר הכל הכל מאחור . את כולם מאחור .
אני מתחילה לצעוד.
עדיין לא מסירה את מבטי מהנער . שיסתכל . רק שיסתכל .
ברגע שאני מגיעה לחבל קורים שני דברים במקביל ,
צרחה צורמת שמכאיבה לי לעור התוף נשמעת מכיוון הקהל, וכולם בלי יוצא מהכלל מחפשים מי צרח,
והנער מסתכל .
לפני שאני מצליחה להבין מה קורה , אני מרגישה מישהו שתופס אותי ביד , מושך אותי אחריו .
ואני רצה , בכל כוחי , רק לברוח , להעלם , לא משנה לי עם מי , לא משנה לי לאיפה . רק לברוח .
מאחור אני שומעת את צרחת ראש העיירה שמבין שנעלמתי , ומלפניי אני רואה את יער הערפל .
ההכרה שלשם אני הולכת מכה בי כמו ברזל מלובן ישר בבטן ,
יער הערפל. אוי ואבוי לי .
אני מתעלמת מהצורך שלי לעצור , להתרחק משם . הכל טוב יותר ממה שהשארתי שם מאחור .
מהר מאוד אני מרגישה את הקוצים החדים שורטים באכזריות את הרגליים היחפות שלי, אני רצה עוד ועוד . מתעלמת מהכאב , שמתחיל להיות פחות ופחות נסבל .
אני לא עוצרת .
***********************************************************************************************************
לוקח לי זמן להתעורר
אני אפילו לא יודעת כמה , גם לוקח לי המון זמן להבין מה מעיר אותי , שאני מבינה אני קופצת בבהלה .
זוג ידיים גבריות, מנענעות אותי בעדינות , מלטפות לי את הגב .
הידיים שלו . של הנער.