מחבוא… – פרק 2

הלילה הראשון שלנו בלאקי פאלמס עבר בשלום.
אדם אחד נכנס אלינו הביתה באמצע הלילה וניסה לפגוע בטיילור אבל עצרתי את זה בזמן.
האפוטרופוס שלנו מעדיף שנעבור לעיר אחרת אבל טיילור ממש לא רוצה.
הוא אומר שצריך לנצל כל רגע בחיים ולא להתגרות בגורל שלנו.. אם נעבור לעיר אחרת לא יהיו לנו עוד הרבה בתים לגור בהם, מה שאומר שיהיה לנו פחות זמן לחיות.
בתכלס טיילור די צודק. צריך לנצל כל רגע בחיים עד הסוף.
אם נראה שאנחנו לא יכולים יותר לגור בלאקי פאלמס, נעבור לגור בעיר אחרת. אבל רק אם באמת לא תהיה לנו שום ברירה אחרת.
האפוטרופוס שלנו התקשר אלינו, בדרך כלל זה לא קורה הרבה. הוא ניסה לשכנע את טיילור שעבור לבית אחר אבל טיילור לא הסכים בשום פנים ואופן.
כל היום אני רק מסתגרת בבית רועדת מפחד. בדרך כלל אני יוצאת לעשות סיבוב בחוץ, אבל בנתיים לא יצא לי. אם אני אצא אחוצה יש מצב שמישהו ינסה להתנקש בי או בטיילור.
טיילור כבר יצא לריצת הבוקר שלו והיום הוא מתכנן לצאת לחגוג קצת בעיר.
לפעמים אני פשוט לא מבינה אותו, איך הוא כל כך חסר פחד??!!
"מה יש לך לדאוג? מקסימום יהרגו אותנו ואז נגיע לגן עדן.." הוא אמר לי לפני שיצא בערב ללאקי פאלמס.
"במקרה שלנו אנחנו נישלח לגהנום.. עם כל הבלאגן שעשינו.." אמרתי לו והתיישבתי על הכורסה בסלון שלנו.
טיילור ניסה לשכנע אותי לבוא איתו ולצאת קצת מהבית אבל לא הסכמתי בשום פנים ואופן.
מישהו יכול לפרוץ לבית כששנינו לא נהיה ולהתקין פצצה שתהרוג את שנינו, מישהו חייב לשמור על הבית.
כבר יודעים שאנחנו נמצאים פה ואני מאוד מאוד לחוצה.
אני לא מראה את זה על הפנים, אבל בתוכי אני לא יודעת מה לעשות מרוב פחד.
אני לא רוצה להשאר לבד בבית, זה פחד איימים להשאר לבד כשבכל רגע מישהו עלול לירות בך ולהרוג אותך.
טיילור כל הזמן מנסה להרגיע אותי. כמובן שהוא לא מצליח.
הדבר שאני הכי צריכה כרגע הוא אמא. כמה אני מתגעגעת אל אמא שלי.
אהבתי אותה מאוד כשהייתי ילדה קטנה. אחרי מלחמת האזרחים היא ואבא ואחותי הקטנה נהרגו ונשלחתי לבית יתומים, שם פגשתי את טיילור. גם הוא יתום שקול ממלחמת האזרחים.
טיילור ואני ממש כמו אחים, אנחנו מחזיקים זה את זו ועוזרים זה לזו.
"למה הלכת טיילור?" מילמלתי לעצמי לאחר שנסגרה הדלת אחריו והתחלתי לבכות.