טעות או מזל? -פרק 6

תודה רבה על התגובות מהפרק הקודם, אני מעריכה כל אחת שמגיבה ואוהבת הכי שבעולםםם
אין עליכן!אתן משמחות אותי!
ואם יש שאלות שתרצו לשאול, אענה לכן כאן בפרק הזה:)

עיניו של יקיר היו נזעמות, קשיחות. הוא תפס את ידי בחוזקה ונאנקתי מהכאב העז שהרגשתי.
"בקיצור, תקחי את הרגליים העקומות שלך ותעופי מהבית. אל תגרמי לי לאבד את הצפון. את תסבלי", הוא איים ועדיין לא הראתי פחד, הייתי גיבורה למרות שבתוך תוכי פחדתי, רעדתי.
"אני לא מפחדת ממך", אמרתי וחייכתי חיוך מזוייף.
הוא הביט בי ולסתו ננעלה בחוזקה.
הוא דחף אותי וגבי נחבט בשולחן של המטבח בחוזקה.
"מה לא הבנת ממה שאמרתי לך?תזדייני לי מהבית!", הפעם הרים את קולו. עייני חשפו את השנאה הגדולה שחשתי כלפיו. כל גבי בער מהחוזק של המכה. לרגע היה נדמה לי שנהייתי משותקת. לא יכולתי לזוז. ההלם הכה בי וכל כך רציתי להכאיב לו אבל פחדתי שאם אזוז צעד אחד לעברו הוא יפגע בי יותר חזק.
"מזהיר אותך, מחר את כבר לא פה", הוא שוב איים ורגליו החלו לצעוד לעבר חדרו.
הבכי התפרץ ישירות. הרגשתי מושפלת, כואבת.
מיששתי את מקום הפגיעה. כל כך כאב לי. הלכתי באיטיות לחדר ונשכבתי על המיטה.

השעה ארבע לפנות בוקר, התיק השחור מוכן על גבי. הגעתי לדלת היציאה ושמתי את ידי הרועדת על הידית.
התלבטתי אם באמת לעזוב ולהיעלם או שפשוט אשאר ואתמודד עם יקיר.
פתחתי את הדלת ויצאתי במהירות מהבית
אני חושבת שזאת ההחלטה הכי נכונה, בלי שום קשר ליקיר. אני לא יכולה להישאר שם לנצח, הם משפחה בפניי עצמה, היו להם חיים משלהם לפניי שהגעתי אליהם.
התהלכתי ברחובות הקרים, הריצפה הייתה רטובה מהגשם שירד ופתאום מצאתי את עצמי שוב הילדה ההומלסית.
לא התגעגעתי לזה. התרגלתי לחמימות של הבית, לתחושה הנקייה. עכשיו פתאום אני קלטתי ששוב אני הולכת לשוטט ברחוב ולקבץ נדבות.
ניגבתי את הדמעה שירדה מעיני והמשכתי בדרכי למצוא מחסה.

אני משערת שאני הולכת כבר שעה, לא מצאתי שום מקום שבו אוכל לנוח. המקום הנטוש שבו ישנתי לפני ששושנה מצאה אותי, היה מלא בנרקומנים מסריחים מסמים קשים.
חשבתי לעצמי…למה לי לקבץ נדבות?למה שלא אחפש לי עבודה וארוויח כמו בן אדם?
הגעת למרכז העיר, חלק מהחנויות כבר מכינים את עצמם לקראת פתיחה.
נעצרתי מול בית קפה קטן ופרטי. תמיד רציתי לשבת שם ולהזמין לי ארוחה קטנה. אני תמיד אהבתי את ההרגשה של המקום. הרגשה של בית, חמימות נעימה כזאת שגורמת לרצות להישאר ולא ללכת.
הדלת הייתה פתוחה, נכנסתי והתקדמתי לכיוון הדלפק. עמדה שם אישה בשנות השלושים לחייה, שיערה היה שחור אשר מגיע לה עד לכתפיים עינייה חומות כהות ושפתייה דקיקות ומתוחות. היא ראתה אותי מתקרבת לכיוונה והחלה לחייך
"בוקר טוב", היא אמרה בחיןך.
"בוקר טוב, אני מחפשת עבודה ורציתי לדעת אם יש אצלכם משרה פנויה", אמרתי בחשש שניכר לעין.
היא חשבה קלות ואז חייכה.
"אני אלך לדבר עם בעל המסעדה", היא אמרה בעודה מכינה כוס קפה. "קחי, תשבי בינתיים אני כבר חוזרת", היא אמרה בחיוך והגישה לי את כוס הקפה.
"תודה", אמרתי, היא כזאת נחמדה. התיישבתי על הכיסא באחד השולחנות. הסתכלתי מסביבי וראיתי שהם שינו קצת את המקום. הריצוף היה מעץ, הקירות בצבע חום בהיר וככה גם בשולחנות והכיסאות הכל כאן מעץ וזה נותן מן הרגשה נעימה וחמימה במזג האוויר החורפי שמתחולל בחוץ.
לגמתי מן הקפה ושמחתי שהגעתי למקום הזה, שהגעתי להחלטה נבונה כזאת שיכולה להציל אותי קצת מהמצב שאליו נקלעתי.
"היי, איך קוראים לך?", היא שאלה בחיןך
"סול", הנחתי את הקפה על השולחן וקמתי מהכיסא.
"יואב מעוניין לדבר איתך", היא אמרה וסימנה עם ידה להיכנס למשרדו.
"תודה", חייכתי לעברה ונכנסתי למשרדו.
"תשבי", הוא אמר ברצינות ולא חייך כלל כמו האישה הנחמדה מהדלפק.
עשיתי כדברו והתיישבתי על הכיסא מולו.
הוא הועיל בטובו והרים את עיניו הירוקות מערמת המסמכים שעליהם הביט ובחן את פניי בקפדנות.
הוא נראה בן עשרים ושבע, שיערו היה שחור כפחם ואף קטן ומסורטט. שפתיו היו מלאות ואדומות ולבושו היה ייצוגי המתאים לתפקידו.
"את מוכרת לי", הוא אמר ונתקפתי בפחד, פחדתי שיזהה אותי, הרי הייתי מקבצת נדבות ממש מול הבית קפה שלו.
"אה..באמת?", שאלתי ועיניו עדיין בחנו אותי.
"כן", הוא ענה וניסה למצוא תנוחה נוחה על הכיסא שעליו ישב.
"טוב, לענייננו, בת כמה את?", הוא שאל ופתח איזה קלסר שהוציא מהמגירה והוא ממנו דף.
"שבע-עשרה", אמרתי והוא התחיל לרשום.
"את פנויה למשמרות בוקר וערב?", הוא שאל מבלי להסתכל עליי.
"מציגי בוקר וערב ביחד", אמרתי, גם ככה אין לי מה לעשות בחיים.
"יש לך ניסיון בקופה?", הוא של והנדתי את ראשי לשלילה.
הוא רשם את כל זה ולאחר שסיים הרים את עיניו בחזרה אליי.
"אוקי…אני מקבל אותך, אבל אני לא מוכן לאיחורים, איחור אחד ואת לא תהיי פה יותר", הוא אמר והנהנתי בחיוך.
"תודה רבה!", הודתי בשמחה מוגזמת ונדמה היה שהוא חייך, אבל זה רק נדמה לי.