"מושלמת"

ראיתי אותה כמעט כל יום כשזרועו על כתפיה, ברכושנות מסוימת ובזחיחות מתפרצת. היא היתה נגררת אחריו לכל מקום, כאילו היתה חפץ, כאילו היתה כלום.
הוא לא היה טוב בשבילה, הוא התייחס אליה כאילו היא פחות ממה שהיא; הוא ראה אותה כבחורה יפה שנראית טוב על זרועו, בחורה שהוא יכול לנצל לפי רצונו, בחורה שהוא יכול לקחת כמובן מאליו. הוא אף פעם לא ראה אותה, לא רצה לראות אותה.
והיא נתנה לו לעשות זאת.
אבל היא היתה הרבה יותר מזה, אני הכרתי אותה, היא היתה כול מה שראיתי.
היא היתה עדינה ורכה, צוחקת ומתנהגת כשאר חבריה אך מבפנים היא היתה שונה מהם כשמיים וארץ, חברותית ומאושרת מבחוץ אך עצובה וקרועה מבפנים, היתה נגררת ומובלת על ידי חבריה אך בתוכה שמרה על עצמה מהם, שמרה על סודותיה ועל מחשבותיה, היא לא נתנה להם להשתלט עליה, גם אם זה נראה אחרת לאחרים. היא רצתה להשתלב ולהיות כמו כולם, היא רצתה להיעלם בתוך ההמון ולא לבלוט.
אך היא לא הבינה שהיא היתה מופלאה כפי שהיא. היא היתה מושלמת.
היא היתה כל כך הרבה דברים. היא היתה סתירה בפני עצמה.
והיא היתה מושלמת.
"אני תמיד חולמת שאני בורחת ממשהו ואז אני מתחילה לרחף," היא אמרה לי. "לרחף בלי שליטה, אני מתחילה לרחף גבוה יותר ויותר ואני מנסה לחזור לאדמה אבל אני מרגישה חסרת אונים ואני פוחדת, כאילו אני עומדת לרחף אל החלל החיצון ולא להצליח לחזור…"
שכבתי לצידה והקשבתי. שנינו שכבנו במיטתי כהרגלנו, בתמימות מסוימת ובמרחק סביר.
"אני שונאת את החלום הזה…" היא אמרה.
לעתים תהיתי אם היא יודעת עד כמה אני אוהב אותה, אם היא ידעה עד כמה אני שונא איך הוא מתייחס אליה, שהייתי יכול לתת לה כול כך הרבה יותר אם היא היתה רק מבקשת.
היא סמכה עליי, היא בטחה בי יותר מכול. ידעתי זאת. כשהוא היה משפיל אותה, היא היתה באה אליי לתמיכה, מבקשת ממני מפלט וביטחון.
ונתתי לה.
אך היא המשיכה לחזור אליו, לבחור שהוריד אותה, שהשפיל אותה, שראה בה כאחת מאלף, שלא ראה אותה, שלא העריך אותה…
"אתה יודע שאני אוהבת אותך נכון?" היא אמרה לי, גופה פונה אליי, עיניה היפות מביטות בי ברוך האופייני לה.
היא אהבה לשכב לידי, היתה אומרת שזה גורם לה להרגיש רוגע מסוים, אבל בשבילי זה היה כמו סוכרייה עטופה במלח, אני הייתי צריך לסבול את העובדה שהיא כול כך קרובה אך אף פעם לא קרובה מספיק.
"למה אני צריכה לסבול אותו?" שאלה, עיניה מבריקות מדמעות. "למה אני עושה את זה לעצמי?"
"תעזבי אותו…" אמרתי.
היא צחקקה בנחרת בוז כזאת שהפגינה עד כמה האופציה הזאת אפילו לא חולף בראשה ברצינות. תהיתי למה זה ככה, למה היא מחפשת להכאיב לעצמה, למה היא מחפשת לפתוח את אותם הפצעים שוב ושוב במין מזוכיזם.
"אני אוהבת אותך…" היא אמרה שוב.
ואז קרבתי אליה ונשקתי לה, כף ידה עטפה את פניי ושפתיה נעתרו לי ברוך. זאת היתה הפעם הראשונה שנישקתי אותה, והרגשתי את עצמי שוקע בה, חיפשתי זאת כול כך הרבה זמן, אותה…שפתיה היו חמות ומלאות רגש, גופה נצמד אליי ואחזתי בה כאילו היא עומדת לברוח תכף. לא רציתי שהרגע הזה ייגמר.
באותו לילה היא נתנה לי לנגוע בה, להפשיט אותה ולהרגיש אותה, ידיי גיששו על גופה, כאילו מנסות לחקור כל נקודת חן וכול צלקת סוררת, הטעם שלה היה מתוק מדי, ממכר מדי…
לא רציתי להפסיק, לא רציתי שזה ייגמר. לאחר מכן היא התכרבלה בין זרועותיי כמבקשות מכסה והתחפרה בגופי.
אבל למחרת היא שוב חזרה אליו, חזרה לשגרתה, חזרה להיות נעלמת, חזרה להיות חפץ בעיניו, ואותי היא זנחה מאחור.
יש אמירה שאומרת "אנחנו מקבלים את האהבה שאנחנו חושבים שהיא ראויה לנו";
האם זה אומר שיש אנשים שעוברים חיים שלמים מבלי להבין למה הם ראויים באמת? שהם נועדו לסבול כל חייהם על ידיהם שלהם? שהם בעצם לא מודעים לעובדה שהם בוחרים לחיות כך מתוך איזשהו חשיבה או הנחה שהחיים הללו מגיעים להם?