מושלם מבחוץ, שבור מבפנים / 1

מנקודת המבט של איזבל-
הגיע הערב. החלפתי את השמלה שלבשתי בשמלה פשוטה וירוקה, פיזרתי את שיערי, לבשתי על ראשי כובע קטיפה, ויצאתי דרך מסדרון תת קרקעי אל העיר. אני אוהבת לשמוע את הצחוק והשמחה אצל פשוטי העם. הם לא צריכים כסף רב או משרתים כדי להיות מאושרים. הלוואי שחיי היו כמו שלהם.
 ״ערב טוב״ פיזרו אליי בחיוכים רחבים מכל עבר. עוד דבר שאני אוהבת, המעמד שלי לא משנה, הם מתייחסים אליי טוב גם אם לא ידוע להם שאני איזבל דורוס. המשכתי ללכת ברחובות, מנסה להתחמק מהאנשים העליזים שקופצים מכל עבר. החזקתי חזק בכובעי והשפלתי את ראשי, כדי שלא יראו את פניי. בדרכי, ללא כוונה, התנגשתי בבן אדם. כמעט ונפלתי אל הקרקע, אך הוא תפס בחוזקה בידי.
״אני מצטער גברתי״ הוא אמר. החזקתי חזק בכובעי וניסיתי לחלץ רגע קטן כדי לראות את הבן אדם. ״זה בסדר״ מלמלתי, והמשכתי ללכת.
״רגע״ הוא אמר ותפס בידי. נאנחתי, ולא סובבתי את גופי אליו.
״אני ממהרת, ברשותך״ אמרתי.
 ״אני מכיר אותך?״ הוא שאל והתקדם אל מולי.
 ״לא״ אמרתי, וניסיתי ללכת. הוא הסתכל על פניי, ומיד התרחק.
 ״א.. אני מצטער, הוד מל..״
״זה בסדר!״ אמרתי במהירות שהשתיקה אותו מיד. הסתכלתי עליו.
״ברשותך״ אמרתי והמשכתי ללכת.

מנקודת המבט של ג׳ולייט-
דפיקות רועשות על הדלת העירו אותי משנתי.
 ״יבוא״ מלמלתי מבלי לפתוח את עיניי. 
״גברתי, המלך רוצה לראותך״ הבחור החושש אמר.
״תמסור לו שאני באה״ המשכתי למלמל. הוא הנהן ויצא מהחדר.
״אימבציל״ מלמלתי וקמתי ממיטתי.
התהלכתי ברחבי הארמון, לבושה בכותונת הלבנה שעברה אליי מאימי. היא מעוטרת זהב בשוליה. ראיתי את חדרו של אבי, ונכנסתי. ״ג׳ולייט״ הוא אמר והנהן. התיישבתי מולו. הוא הסתכל עליי, יכולתי לראות שהוא חושש. 
״כן אבא?״ שאלתי, מנסה לעודד אותו לפצוח את פיו.
״יש לך היום יום ארוך״ הוא אמר. זה בלבל אותי. חוץ מפגישות עם מלכים ובנותיהם, אני לא עושה כלום.
״מדוע?״ שאלתי, קצת חששתי מתשובתו.
״עוד מעט יתקיים שיעור הסוסים הראשון שלך..״ הוא אמר ונעצר. ״ובערב, תבואי לחדר האוכל הגדול״ הוא המשיך. 
״איזו משפחה באה אלינו היום?״ שאלתי.
״את כבר תראי״ הוא אמר. ״עכשיו, לכי לחווה״ הוא אמר.
״מיד״ אמרתי והנהנתי, ויצאתי מחדרו.
בכל שמונה עשר שנות חיי לא עמדתי בחווה, או אפילו קרוב אליה. הריח תמיד הרתיע אותי. 
״הוד מעלתך!״ שמעתי קול. סובבתי את מבטי. עמד שם בחור נאה ולידו שני סוסים, אם אני לא טועה. התקדמתי אליו.
״אני ה׳אחראי׳ עלייך״ הוא אמר בחיוך יפייפה. זקפתי את גבתי הימנית.
״אף אחד לא אחראי עליי״ אמרתי, בעדינות הצפויה לנסיכה כמוני. הוא חייך והסתכל עליי. כחכחתי בגרוני והתקדמתי אל הסוס, שצנף בעוצמה. נבהלתי והלכתי אחורה. הבחור גיחך.
״סליחה, אתה צוחק עליי?״ שאלתי בכעס, והחיוך היפה מיד נמחק.
״סליחה, הוד מעלתך״ הוא אמר. עיניו הכחולות הפכו לרציניות. 
״לעזור לך לעלות?״ הוא שאל. 
״אני יכולה להסתדר לבד״ אמרתי וניסיתי לעלות על הסוס, אך מיד נפלתי, לידיו של הבחור שתפס אותי רגע לפני שפגעתי בקרקע. הסתכלתי עליו.
״בטוח שאת לא רוצה עזרה?״ הוא שאל בחיוך שובב.