מועדון הלבבות השבורים| פרולוג

ישבתי על הספה החומה והארוכה שיש לנו במועדון, מצחיק כשאני מסתכלת על המועדון שלנו, זה בעצם מקלט צבעוני עם ספות, שולחן באמצע כדי שנניח עליו דברים, ומטבח קטן. זה כמו בית, בעצם לא, זה הבית השני שלי, של כל אחד פה.
״היי דניאל,״ איתי בירך אותי וקפץ על הספה. הרמתי את רגליי על השולחן הקטן ושיחקתי עם אצבעותי. הסתכלתי עליו – בהיתי בו, למען האמת – שערו היה מסודר לצד הקבוע; ימין עם פוני קטן. את חולצת הקבוצה שלו הוא הניח על כתפיו, משכתי אותה אליי.
״מה אנחנו?״ שאלתי, זה הזכיר לי את השאלות הפילוסופיות האלו, מי אני? מי אנחנו? מה אני? רק שלשאלה הזו יש תשובה. אחת קצרה וקולעת.
״מועדון הלבבות השבורים.״