מודעת – פרק 9

פרק 9
כשסבתא יצאה מהגומחה שבחומה, חזרתי לנשום בכבדות. עיניי סירבו להאמין למה שראו, ומוחי סירב לפרש את זה כדבר הגיוני ומובן מאליו. נשארתי באזור הצוקים כמה דקות נוספות, מאובנת ודוממת, בהלם ברור. סתמתי את פי בעזרת ידי, כדי שצרחת תדהמה וזעזוע לא תימלט מפי, כי סבתא עדיין הייתה במקום כלשהו לא רחוק בים. יצאתי לאט, לאט מהגומחה, טרודה במחשבות, אל עבר אריק. מצאתי אותו מתחבא מאחורי סלע קטן, פלא שהוא הצליח להסתתר מאחוריו. הוא יצא מאחורי הסלע, וכנראה הבין שמשהו לא בסדר, ולכן שאל, "היי, קייט, הכול טוב?" שאל בדאגה.
"כן, כן. הכול מעולה." נתתי לו את מעילו, והתאמצתי להשוות לקולי מידה רבה של רצינות, ולא, הוא יחשוד.
אבל כנראה הוא פשוט חד הבחנה, או שאני קלה לקריאה, כי הוא מייד עיוות את פניו בחוסר אמון. "לא, הכול לא מעולה. מה קרה?"
לא ידעתי איך להתחיל להסביר שסבתא שלי היא אחת מאותן נשים לובשות גלימות, ולא רציתי להגיד את המילים בקול, מחשש שיתגשמו, כיוון שגם אני לא האמנתי עדיין. "הייתה התפתחות בנוגע ללובשי הגלימות." אמרתי לאט.
"איזו התפתחות?" שאל בחשד.
"סבתא שלי היא אחת מלובשי הגלימות." אמרתי בהכנעה, רק שאז הבנתי מה אמרתי. "אוי, אלוהים! סבתא שלי היא אחת מלובשי הגלימות! אריק, אני חייבת לחזור הביתה לפני שסבתא תגלה שאני לא בבית!" אמרתי בלחץ. התחלתי ללכת במהירות לכיוון היציאה מהים, נחושה להגיע לבית לפני סבתא. רק שאריק עצר אותי בתדהמה, ומנע ממני לעשות כן.
"מה אמרת?" לחש בהפתעה.
"סבתא שלי, זו שמוכרת כגברת קלרק החביבה, זו שהחמאת לה על האוכל הטעים, זו שאני מכירה כל חיי, ובכל זאת לא באמת מכירה אותה, היא אחת מלובשי הגלימות." אמרתי. הרגשתי איך הדמעות מאיימות להציף אותי, ואיך אני לא יכולה לשלוט ביציאתן החוצה. הדמעות החלו לזלוג על לחיי ללא שליטה או בקרה, ולמרות זאת התאמצתי למחות אותם, להראות שאני בסדר, אחרי הכול. ללא מילים אריק חיבק אותי בחום, עטף אותי בעזרת ידיו החסונות. הרגשתי בטוחה ומוגנת, למרות הפרפרים בבטן, העקצוצים בידיים, חוסר הנשימה, קצב הלב המטורף, וגלי החום החוזרים ונשנים שגעו בי. דמעותיי הרטיבו את מעילו, אבל לא באמת היה לו אכפת. "איך אנחנו תמיד מגיעים למצב שאבו אני מרטיבה לך את הבגדים?" קולי רעד והיה חנוק מבכי, אבל זה הכי טוב שיכלתי לגייס באותם רגעים.
"זה בסדר, הם יתגברו." אמר בקול מעודד.
"אנ.. אנחנו צריכים לחזור." גמגמתי.
"אנחנו נחזור רק אחרי שאני אהיה בטוח שאת רגועה." אמר לי ברוך. התנתקתי ממנו, וקצב ליבי נרגע מעט. הוא סקר אותי מלמעלה למטה במשך כמה רגעים ומחה כמה דמעות.
"מה גזר הדין, דוקטור?" שאלתי בסרקזם.
הוא גיחך. "אני חושב שאת תהיי בסדר גמור עד שנגיע הביתה." אמר לי.
"מעולה. עכשיו בוא נזוז לפני שאני אקבל מסבתא עונש על כך שחזרתי בשעת לילה מאוחרת הביתה." אמרתי בלחץ. התחלנו ללכת במהירות, נחושים להגיע לפני סבתי. בקושי דיברנו, מוחי היה טרוד במחשבות בשביל לפקוד על הפה לדבר. כשהגענו הביתה, מעט מתנשמים מההליכה – ריצה שלנו, ראיתי אורות דולקים בבית, לצערי. "לעזאזל. סבתא הגיעה לפנינו." גנחתי בתסכול.
"אולי יש דרך שבה היא לא תראה אותנו." אמר לאט.
"איזו דרך?" שאלתי בחשד.
הוא חייך חיוך שובב. "אני אעשה לך סולם גנבים, תתפסי עד לחדר שלך ותיכנסי מהחלון."
"זה עדיף מעונש." מלמלתי. הלכנו אל אחורי הבית בצעדים מהוססים וזהירים, שקטים כמעט. כשמצאנו את החלון שבחדרי, שהתנוסס מעלינו, אריק החל לעשות לי סולם גנבים. הרגשתי מעט כמו פורצת. פורצת לחדרי שלי. אחרי שני ניסיונות כושלים שבהם נפלתי ואריק מיהר לתפוס אותי, דבר שסחרר אותי לגמרי, הצלחתי להגיע לחדרי, לפתוח את החלון ולהיכנס אליו מתנדנדת מעט. התיישבתי על מיטתי בבלבול, כשאריק הגיח מהחלון שלי ונחת בחדרי. "מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו.
"באתי לברר שאת הולכת לישון." אמר לי. התכוונתי לענות לו תשובה מתחכמת וסרקסטית להפליא, מסוג התשובות שאני טובה בהן, כששמענו צעדים כבדים ועייפים מתקרבים. הסתכלתי על אריק בלחץ, והוא מיהר להיכנס אל הארון שלי במהירות מדהימה, בדיוק כשסבתא פתחה את דלת חדרי. העמדתי פני ישנה, וכיסיתי את השמיכה עד לצוואר, מחשש שסבתא תראה את בגדיי.
היא ליטפה את לחיי ברוך, ולחשה לי "לילה טוב, נייטה שלי. את יודעת שהכול לטובתך, לא כן? ותזכרי, תמיד, שאני אוהבת אותך, נייטה שלי." התאמצתי מאוד לא לפתוח את עיניי ולהטיח בה האשמות ולשלוט בכעס שלי. היא השתהה מעט על לחיי, נתנה לי נשיקת לילה טוב על המצח, כמו אותן נשיקות שנהגה לתת לי כשהייתי ילדה קטנה, וסגרה את דלת חדרי בשקט. רק כשעברו דקה או שתיים פתחתי את עיני. אריק יצא מהארון, לא תרתי משמע, למזלי.
"וואו, נראה שהיא מאוד אוהבת אותך." לחש לי.
"אני כבר לא יודעת במה להאמין." אמרתי בזעף.
הוא הסתכל עלי בספק. "את לא באמת מאמינה שהיא לא אוהבת אותך, נכון, קייט?"
"אם היא הייתה אוהבת אותי כל כך, היא לא הייתה מסתירה ממני סודות." אמרתי בזעם.
"הי, סבתא שלך אוהבת אותך. אל תשפטי אותה, קייט. את לא יכולה לדעת למה היא הסתירה את זה ממך." אמר לי.
נאנחתי בהכנעה. "אני מניחה שאתה צודק." אמרתי לבסוף.
הוא גיחך. "זה מה שכולם אומרים." נחרתי בזלזול, בעוד הוא ממשיך לגחך. "אני אלך עכשיו, אז לילה טוב, קייט." אמר לי.
"לא! אל תלך." אמרתי בבהלה. תקווה ברורה נשמעה בקולי, עם או בלי רצוני.
הוא כיווץ את גבותיו בבלבול. "את צריכה ללכת לישון."
"אני לא עייפה. בבקשה, תישאר איתי." התחננתי.
"את לא.. מפחדת. אה, קייט?" שאל אותי לאט. פיו התעקל לחצי חיוך קטן ויפהפה, ששבר אותי לגמרי.
"לא.." אמרתי. הוא הסתכל עלי בספק ברור. "טוב, אולי קצת." הודיתי לבסוף.
הוא צחק. "אני מניח שאני יכול להישאר ולהגן עלייך מפני המפלצת שמתחת למיטה." אמר לי. הוא התיישב על מיטתי, בדיוק כאשר אני קמתי מתנוחת השכיבה שבה הייתי.
"אני לא מפחדת מזה." מחיתי בזלזול.
"אז ממה כן?" שאל בסקרנות.
פחדתי מהחלומות. רציתי שלילה אחד, לילה אחד, הם לא יופיעו. שאני לא אצטרך לקום בבהלה כי ראיתי את גופתו הקרה והנוקשה של אריק, או לראות עוד מישהו מת, חיוור וקר. "אני פשוט מעדיפה שתהיה פה." סיכמתי במהירות.
"גם אני." אמר בקול מתוק. פלבלתי בעיניי ונשמתי עמוקות. שוב הוא עושה את זה. מסחרר אותי, וגורם לי להיות על סף עילפון.
"סבא שלך לא ידאג?" שאלתי, מנסה להעביר את נושא השיחה.
"לא. הוא ממזמן במיטה, נוחר לו בשלווה." אמר. צחקקתי בשקט, מפחדת להעיר את סבתא והוא הצטרף אלי. "באופן כללי, סבא שלי הוא טיפוס דאגן, אבל מהרגע שהלך לישון, דבר לא יפריע לו." אמר אחרי שנרגע.
"גם סבתא שלי מאוד דאגנית."
"אני יכול להבין למה." הרהר בקול. כשהופיע על פני מבט שואל, הוא המשיך. "את הנכדה היחידה שלה, ועוד כזו שמועדת לתאונות. אני יכול להבין אותה." התגרה בי.
"אני לא מועדת לתאונות." מחיתי בעקשנות.
"אה, באמת? תקני אותי אם אני טועה, אבל שאר בני האדם בעולם לא הולכים לאיבוד בים, במקום כל כך גלוי ופתוח, לא מגלים כת סודית של לובשי גלימות, לא מגלים שסבתם היא אחת מאותם לובשי גלימות, ובכלל, לא חולמים על ילד זר להם לחלוטין." אמר לי בחיוך מתגרה ושובב.
נשיפת בהלה והפתעה נפלטה מפי, אך התאמצתי לשמור על נימה רגועה ושלווה, כזו שלא תחשוף שום דבר שלא נועד לאוזניו של אריק. "חשבתי שאמרתי לך לשכוח מזה."
"את באמת חושבת שאני יכול לשכוח את היום הראשון שבו נפגשנו?" שאל אותי.
"לא?" שאלתי בשקט.
עכשיו הוא התקרב אלי מעט, והתיישב על ידי. "לא, קייט. אני לא יכול." אמר.
בלעתי את רוקי בלחץ, רק מעצם קרבתו הממשית אלי. "מה עם אחותך?" העברתי שוב את נושא השיחה.
"מה איתה?" שאל בבלבול.
"יש לה יום הולדת עוד מעט, לא?" שאלתי.
הוא חייך. "נחמד שזכרת. יש לה יום הולדת עוד חודש בערך והיא מאוד נרגשת מזה. מקפצת בכל הבית יותר ויותר בכל יום שעובר."
חייכתי. "אני אשמח לפגוש אותה."
"גם היא." אמר.
"היא מכירה אותי?" שאלתי בהפתעה.
הוא זז מעט באי נוחות קלה. "אפשר להגיד."
"סיפרת לה עלי!" קראתי באושר.
"תגדירי 'סיפרת לה'."
נתתי לו מכה קלה בבטן בשעשוע ובאושר גלוי. "סיפרת לה עלי." אמרתי שוב.
"לא בדיוק." התחמק, משחק איתי את המשחק.
"הו, כן, כן. אל תנסה להכחיש."
"טוב, אולי אמרתי לה מילה או שתיים." הודה בחיוך.
"או שתיים?" הרמתי גבה בספק.
"אולי שלוש." אמר לבסוף. השתדלתי להחזיק את עצמי ולא לצחוק. "אני רואה שאת עומדת לפרוץ בצחוק." התגרה בי.
"לא, אני לא." סיננתי מבעד לשיניים חשוקות. הוא נחר בזלזול והחל לדגדג אותי. "די, תפ.. תפסיק! אני.. אני לא סוב.. סובלת דגדוגים." גמגמתי מבעד לצחוק.
"אמרתי לך שאת עומדת לצחוק." התרצה ועזב אותי. "וקייט, לא היית צריכה להגיד את זה." אמר לי עם חיוך שובב.
"אם אתה תדגדג אותי שוב – " התחלתי באיום.
"אז?" קטע אותי בגיחוך.
"אז אני אדאג שתצטער על זה." אמרתי באיום מזויף.
עכשיו היה תורו לצחוק. "לכי לישון, קייט. את מתחילה לדבר שטויות."
"אמרתי לך שאני לא עייפה."
"ואני אומר לך עכשיו שאת צריכה ללכת לישון."
"אפשר עוד חמש דקות, אימא?" אמרתי במתיקות, כזו שתשכנע כל אחד.
הוא נאנח. "תמיד אני נופל בפח הזה. גם את, גם אחותי…" מלמל. "טוב, בסדר. אני אשאר איתך עוד קצת." נכנע.
"עד שהמפלצת מתחת למיטה תלך?" שאלתי עם חיוך משועשע.
הוא צחק, שוב. "כן, קייט. עד שהמפלצת מתחת למיטה תלך."
"יופי! היא יכולה להיות מאוד מאיימת כשהיא רוצה." המשכתי. הרגשתי קלילה ומשוחררת, והייתי בטוחה שזה רק בזכות נוכחותו של אריק.
"ברור. מפלצות מתחת למיטה הן היצורים הכי מפחידים." אמר בסרקזם. גלגלתי את עיני לעברו, והוא שלח לי חיוך תמים. המשכנו לשבת על המיטה ודיברנו על נושאים כאלו ואחרים, שבמהלכם המשכנו להתגרות אחד בשני, או לצחוק משטויות שהצחיקו אותנו רק בגלל השעה המאוחרת. הגיעה השעה שש וחצי בבוקר, והפעם לא יכולתי לשכנע את אריק להישאר איתי עוד, כיוון שהיה צריך ללכת לביתו שלו לפני שסביו יגלה שהוא לא בבית.
"תודה לך, שנשארת איתי." אמרתי לו.
"בטח, בכיף. מתי שתרצי – אני כאן, קייט." אמר בקול מתוק. שיגרתי לעברו חיוך קטן, כיוון שזה היה הדבר היחיד שיכולתי לעשות באותם רגעים. הוא ירד מהחלון בדיוק כמו שנכנס, והלך אל ביתו. רק אחרי שיצא הרשתי לעצמי לצרוח אל תוך הכרית באושר, ולתת לחיוך דבילי להימרח לי על כל הפנים. ידעתי שבעוד חצי שעה אני אצטרך לקום לבית הספר, ועד אז, אני אוכל להתמוסס לי בשקט מכל המשפטים המסחררים של אריק.