מודעת – פרק 8

היי =]
התחשק לי לעלות עכשיו את הפרק הבא, כן, כן, יום אחרי יום >< או אחרי יומיים, תלוי מתי המערכת תאשר..
אני די בטוחה שאתם תוכלו לנחש כבר מה יהיה הסוף של הפרק הזה, אני חושבת שזה די צפוי.
אז בלי הקדמות וקשקושים מיותרים, או מתח מיותר (למרות שקצת מתח לא יהרוג אף אחד.. אני מקווה..) –
תיהנו =]

פרק 8

כמעט חודשיים עברו. כמעט חודשיים שהיו עמוסים בכל כך הרבה אירועים. קונר ומגי לדוגמה, נעשו זוג. זוג דביק למדי, אבל חמוד במיוחד. הם נהגו להסתובב איתי ועם אריק, אבל את רוב זמנם בילו בפינה האחורית והנידחת בבית הספר, זו שהייתה שמורה למזמוזים בלתי פוסקים, ומזל שכך, כיוון שהייתי אסירת תודה על כך שהם לא הצהירו על אהבתם בפומבי. אם כבר מדברים על הצהרות אהבה למיניהן, רוזלין בנדרה, ידידתו הספרדייה של אריק מניו יורק, לא הפסיקה להיצמד אליו, ואני די בטוחה שהיא ראתה בו הרבה מעבר לסתם 'ידיד'. דבר שמן הסתם, ממש הפריע לי. היא הייתה מסוג הנערות שיכלו להשיג כל מי שירצו, מבלי להתאמץ או להניד עפעף, אבל היא בחרה דווקא באריק מכולם, ואפשר להבין למה. לא רק בגלל יופייה המעצבן, שגרם לי להרגיש ממש לא בנוח בכל פעם שהייתי בנוכחותה, אלא גם בגלל החביבות והנימוס המושלמים שלה, תיעבתי אותה לחלוטין. יכולתי לראות בפניה זלזול וצביעות לעיתים קרובות, וקרירות והסתייגות מגעילה לילדים נחותים ממנה, דבר שאריק לא שם לב אליו בכלל, ואותי רק עצבן. הרגשתי שאני מתחרה איתה, ומפסידה, כי אני אפילו לא מגיעה לקרסוליה המושלמים, והפרס כמובן, הוא אריק סיית'. גם מגי לא חיבבה אותה במיוחד ואפילו לא קונר, ויכולתי להתנחם בעובדה שאני לפחות לא היחידה שמתעבת אותה.
במשך הכמעט חודשיים האלו, אני ואריק ביקרנו פעם נוספת בצוקים, וראינו את לובשי הגלימות המסתוריים, בדיוק בלילות ירח מלא. באותה פעם שראינו אותם, פעם אחת יותר מידי לדעתו של אריק, אבל ממש לא לדעתי, הם המשיכו בטקס המוזר שלהם. הם עדיין עמדו באותה צורה משונה שלא הצלחתי לפענח, בין הסלעים הרבים שהיו בים, מונהגים על ידי מנהיג גבוה ומסתורי, שעמד במרכזם. הם עדיין המשיכו לדבר בספרדית, כשאריק כותב במרץ את כל מה שהצליח לקלוט, ולאחר מכן מפרש את זה בביתי בשעת לילה מאוחרת, הרחק מעיניה של סבתא. הפירושים היו מוזרים מאוד, ורק בלבלו אותי ואת אריק יותר. לובשי הברדסים אמרו כל מיני דברים משונים ולא מובנים בעליל כמו, 'אור הירח, הגן עלינו, חזק אותנו, תן לנו לשאוב וללמוד מכוחך הרב,' דבר שרק סקרן אותי עוד יותר וגרם לי לרצות לגלות מה הם מסתירים וזוממים.
אריק המשיך להיות, כהרגלו, מסחרר ומושלם כמו תמיד. למרות רוזלין, אני והוא נהפכנו לידידים טובים מאוד, לשמחתי. זה היה נראה שלפעמים, מדי פעם, לפרקי זמן קצרים במיוחד, הוא הרגיש בדיוק כמו שאני מרגישה. הוא היה זורק משפט מתוק במיוחד ואפילו רומנטי, או מתגרה בי בדרכו המשונה. כל הדברים האלו, האיצו את קצב ליבי, גורמים לו לדהור, גרמו לי לאבד שיווי משקל באופן כמעט תמידי, ולעיתים קרובות גרמו לי לשכוח איך נושמים. הייתי מוצאת את עצמי חושבת עליו בכל שעות היממה בערך, ומצפה בקוצר רוח להזדמנות הבאה שבו אהיה איתו לבד, ללא הפרעה מצד רוזלין. הייתי מאוהבת בו ללא שליטה, וללא יכולת עצירה, לא שרציתי לשלוט בזה, בטח שלא לעצור את זה. זה היה בלתי נמנע ואפילו די הגיוני. בכל יום התאהבתי בו קצת יותר, אם זה בכלל היה אפשרי.
החלומות והספר הירוק הפכו לשגרה, שגרה מעצבנת למדי, אך בכל זאת שגרה. החלומות חזרו על עצמם שוב ושוב, בסדר קבוע וללא שינוי – מהחלום החדיש ביותר, לחלום הישן ביותר והמוכר ביותר. זה הגיע למצב שבו יכולתי לדעת איזה חלום מבין השלושה אני אחלום הפעם, עוד לפני שהייתי נרדמת במיטה. החלומות נהפכו להיות יותר ויותר מטרידים, מלחיצים ומבהילים, כיוון שהיה לי קשה כל כך לראות את אריק מת לילה אחר לילה, בעקבות כל מה שהרגשתי כלפיו. זה היה בלתי נסבל ומאוד לא אפשרי לראות את גופתו הנוקשה והחיוורת שוכבת בדממה לצידי, פעם אחר פעם ללא הפסקה. לראות את עיניו הירוקות קרות וחסרות הבעה, את ידו הקרה תלויה ברפיון, ואת שפתיו החיוורות והסדוקות, שלעולם לא יוכלו לחייך אלי או להתגרות בי שוב. הייתי מתעוררת לילה אחר לילה, מבוהלת יותר ויותר, ומתאמצת לשכנע את עצמי שאלו רק חלומות. חלומות ולא יותר. בזמנים שבהם לא הייתי בבית הספר, עם אריק בים, עם מגי במרכז המסחרי הקטן והעלוב שקורא לעצמו 'קניון' בעיירה שלנו, או ישנה וחולמת חלומות מבעיתים, קראתי את הספר הירוק. הוא לא חידש לי הרבה, כיוון שאת העתיד לא יכל לומר לי, הדיו השחורה והדהויה נכתבה כל פעם לאותה דקה בדיוק, ובכל זאת המשכתי לקרוא בו, מנסה לגלות פרטים חדשים אודות חיי, שהשתנו מהקצה אל הקצה. לא ידעתי שזו רק הייתה ההתחלה, ושיהיו פעמים שאני אתפלל לחודשיים האלו, למצב שבו כביכול הכול היה נפלא.
באותו יום, יום שיהפוך לליל ירח מלא, קמתי מהמיטה בהתרגשות. זו תהיה הפעם השנייה המתוכננת שאני ואריק הולכים לראות את לובשי הגלימות, ולא רק שנראה אותם, אני גם אהיה לפחות שעה בחברתו, מה שגרם לי לקפוץ מהמיטה בשמחה ולסלק ממוחי את החלום המזעזע. התארגנתי בזריזות, ואכלתי בתיאבון. אפילו סבתא הופתעה לטובה. מאז שמגי נהייתה החברה של קונר, הנער הנחשק ביותר בתיכון "היידסון", אחרי אריק כמובן, היא לא תמיד הלכה איתה בבקרים, ובמקומה אריק הלך איתי. יצאתי מהבית, מוכנה ליום חדש. הוא עמד שם, נראה כמו פסל של אל יווני חצוב באבן, כלומר מושלם. הרגשתי איך הלב שלי מאיץ את פעימותיו למהירות לא אפשרית. "בוקר טוב, קייט." אמר לי בחיוך.
"בוקר טוב." מלמלתי.
"היום זה היום הגדול." אמר בעוד התחלנו ללכת.
"כן, הפעם השנייה שנראה אותם." אמרתי בהתרגשות.
הוא נאנח. "את ממש מתרגשת מזה, ואני חייב להודות שאני תוהה למה."
לא עניתי מייד, כיוון שלא ידעתי איך אני אמורה להסביר שהחיים שלי מוזרים מאוד, ושהגלימות הם אולי האנשים היחידים שיכולים לספק לי תשובות. איך אני אמורה להסביר שאני חולמת חלומות מטרידים כבר עשר שנים, חלומות מטרידים ומאיימים ממש, ובמשך עשר שנים, עד לתחילת השנה, מושא החלום שלי היה נער זר לי לחלוטין? איך אני אמורה בכלל להתחיל ולהסביר שיש ספר ירוק שנכתב מעצמו, מלא בחיים שלי, ונכתב בגוף ראשון, כלומר שאני היא המספרת, למרות שמעולם לא כתבתי אותו? "לובשי הגלימות יוכלו לספק לי כמה תשובות לשאלות מסוימות בלתי פתורות בחיים שלי." עניתי לבסוף.
"שאלות כמו מה?" שאל בסקרנות.
"אה, לא משהו מיוחד." התחמקתי. הוא הבין את זה ושתק. המשכנו ללכת לבית הספר, ונכנסו בדיוק בצלצול. השיעור עברה במהרה, ואריק, מגי, קונר ואני הלכנו אל עבר מזנון בית הספר. עוד מרחוק יכולתי להריח את הבושם המתוק של רוזלין, לראות את רעמת התלתלים הערמונים שלה, ואת עקביה הגבוהים. היא חייכה חיוך מנומס, לכאורה, ועיניה הזהובות היו מעט קרירות.
"היי, אריק. שמרתי לך מקום." אמרה.
"התכוונת, ששמרת לכולנו מקום." תיקן אותה בגבה מורמת בבלבול.
"כן, ברור. לזה התכוונתי." אמרה במתיקות מזויפת. גלגלתי את עיני ונשמתי עמוקות. הלכתי אל עבר המזנון, לוקחת עוף ופירה פרי יצירתם של קלרה, והתיישבתי בשולחן שהיה מיועד בתחילתו רק לרוזלין ולאריק. ראיתי את רוזלין מפזרת חיוכים מנומסים וצבועים אל כל עבר מזנון בית הספר, ממיסה את כולם, במיוחד את הבנים, שהשאירו שובל ריר אחריה. ארנולד גלג, הג'ינג'י המנודה חברתית, זה שתמיד ריחמתי עליו שאף אחד לא באמת חבר שלו, זה שתמיד היה לבד, מכונס בתוך עצמו, זה שאף פעם לא הלך לו עם בנות, בטח שלא עם בנות מסוגה של רוזלין, וזה שתמיד ידע את הפתרונות לתרגילים במתמטיקה, הפיל בטעות ריבת תותים על שערה של רוזלין. לא יכולתי שלא לשמוח במקצת, למראה שערה הערמוני, נוטף ודביק מריבת תות, ולמראה פניה המושלמות מחליפות צבעים בכעס. למזלו של ארנולד, שמיהר להתנצל ולגמגם, אריק היה בסביבתה של רוזלין ולכן היא לא יכלה לחשוף את פרצופה האמיתי, שהיה השטן בהתגלמותו, אני בטוחה. היא רשפה בזעם, הרימה את ראשה בגאווה ובהתנשאות, מלמלה "זה בסדר" בקול צבוע לחלוטין, ועזבה את מזנון בית הספר בראש מורם ובגב זקוף, בידיעה שכולם מסתכלים עליה, על מלכת בית הספר החדשה במקום מלאני, מבצעת את יציאתה הדרמטית. שנאתי אותה. למעשה, אני עדיין שונאת אותה. אריק הסתכל עליה מתרחקת, ונאנח בייאוש או בשעמום, אני מהמרת על האפשרות השנייה. וכך, בפעם הכמעט ראשונה מזה חודשיים, אכלנו את ארוחת הצהריים לבד, אריק, קונר, מגי ואני ללא רוזלין. לאחר ארוחת הצהריים הטעימה, הלכנו אל השיעורים הבאים. בכול אותו זמן, ישבתי במתח ובציפייה לקראת הערב, לא טורחת להקשיב לנושא שעליו פטפטה המורה בהתלהבות. הסתכלתי על השעון האפור והגדול בכיתתנו, זה שמעל הלוח הלבן והמבריק, והופתעתי לגלות שהזמן פשוט לא עובר. המחוגים לא זזו, ואם הם זזו במקרה, זה בטח כי פשוט לא היה להם נעים. כשכל סוף, סוף הסתיים השיעור האחרון, זינקתי במקומי בהקלה ומיהרתי ללכת הביתה בחברתם של קונר, מגי ואריק.
אחר הצהריים עבר איכשהו, ואני באמת לא יודעת איך, אבל כשהגיעה השעה אחת עשרה וחצי בלילה, השעה הקבועה שלי ושל אריק להתגנבות מהבתים, יצאתי מהבית בסערה. לא טרחתי להשקיע יותר מידי במה שלבשתי או באופן שבו נראיתי, זה לא באמת היה חשוב עכשיו. לא זה. "מוכנה?" שאל אותי אריק כשיצאתי.
"מעולם לא הייתי מוכנה יותר." השבתי. הוא חייך חיוך קטן, והתחלנו ללכת אל עבר הים. "הבאת את הפנקס?" נזכרתי לפתע. הוא הנהן בחיוב. הפנקס היה פנקס פשוט ורגיל לחלוטין, שאריק הביא איתו בפעם הקודמת שבה היינו באזור הצוקים בזמן הטקס. הוא כתב בפנקס את כל מה שהצליח לקלוט מהמלמולים המשונים בספרדית של לובשי הגלימות, ולאחר מכן תירגם את זה בביתי, או לפחות בכניסה שלו, כדי שסבתא לא תחשוד.
רוח לילית וקרירה החלה לנשוב לפתע, חודרת לעצמותי, וגורמת להצטער על כך שלא לבשתי דבר מה חם יותר. שפשפתי את ידיי בעזרת כפות הידיים והצטנפתי בתוך עצמי, מנסה לשמור כמה שיותר על חום גופי כדי שיגן עלי מפני הקור. "קר לך?" שמעתי את אריק לוחש ברוך. הנהנתי. הוא פשט את מעילו העבה והאופנתי למדי, אני חייבת לציין, ועטף אותי איתו בהיסוס קל, אך מורגש.
"אני בסדר, באמת. חוץ מזה, יהיה לך קר." מחיתי.
הוא הסתכל עלי באותם מבטים מלאי משמעות, באותן עיניים ירוקות שחדרו לי לנשמה וגרמו לי לרעוד, ולא כתוצאה מהקור. "את לא בסדר, את רועדת פה, ואני לא מוכן שתצטנני לי, גברת קייט קלרק הצעירה." הוא חיקה באופן כמעט מושלם קול של אישה מבוגרת וחטטנית, צווחנית ומציקה, כזה שדמה באופן די חשוד לגברת אמלט הזקנה וגרם לי לגחך. גברת אמלט הזקנה הייתה אישה בשנות השישים לחייה, שיצאה ממזמן לפנסיה, ולכן הדבר היחיד שעשתה בשעות הפנאי שלה היה לרכל על אנשי העיירה עם גברות זקנות ומשועממות אחרות, או לגהור בילדי העיירה הצעירים על כך שהרעישו בין השעות שתיים לארבע. "חוץ מזה, אני חושב שהמעיל הזה גדול דיו כדי לחמם את שנינו." הוסיף בנימה מבודחת ושובבה. הוא התקרב אלי, מעביר בי גלי צמרמורת שונים בכל הגוף, ושם חצי ממעילו על כתפיו ברישול, מתעטף איתו, בדיוק כמוני. הלכנו ככה לים, צמודים יותר מתמיד, מתחממים זה מחומו של זה. הרגשתי איך קצב הנשימות שלי הופך דומה יותר ויותר לסדרת השתנקויות בהולות ולא מובנות, רק כתוצאה מקרבתו הבלתי ניתנת להכחשה של אריק אלי.
כשהגענו לים, לאזור הצוקים, היה חמים יותר, באופן די מוזר, כיוון שליד הים תמיד קר יותר, בדיוק כמו שגברת טיקלברג, המורה לגיאוגרפיה, אומרת. פשטנו את המעיל החמים מעלינו, הסתתרנו מאחורי סלע גדול, ואריק מיהר להוציא את פנקסו ועפרון. לובשי הגלימות כבר היו שם, שלוש עשרה במספר, כשאחד מהם הוא המנהיג, והסתדרו בצורה המשונה שלא הצלחתי לפענח. צורה שדמתה לפיתולי נחש, שזורים זה בזה, ואולי פשוט האות "S" באנגלית שזורה אחת בשנייה. ככה או ככה, זה לא באמת היה משנה. המנהיג, שהיה הגבוה מכולם, עמד על סלע גבוה במרכז הצורה, דבר שהשווה לו מראה גבוה, סמכותי ומאיים הרבה יותר. צילו הארוך נראה בבירור באורו של הירח המלא על צוקי הים הקשים. הוא הרים את ידיו לכיוון הירח המלא, והחל לזמזם שיר כלשהו בעל מנגינה אחידה, עדינה ועם זאת, ברורה ונוקשה מעט בספרדית. ראיתי את אריק מתחיל לכתוב במרץ בפנקסו, בעוד אני לא מבינה אף לא מילה אחת. לובשי הגלימות החלו לזמזם יחד עם מנהיגם ולנוע לאורך הצורה שיצרו לעצמם. לפתע, צעק המנהיג משפט חזק מאוד בספרדית. "חלומות הן דרכו של התת מודע לשלוח מסרים למודע." מלמל אריק את פירוש המשפט. זה היה משפט שהיה מאוד לא קשור לטקס לפי דעתי, ולא קשור בכללי, אבל אף אחד לא באמת שאל אותי לדעתי. המנהיג חזר על המשפט עוד פעמיים, כשלובשי הגלימות ממשיכים למלמל אחריו את המשפט. כל הטקס היה נראה מאיים לחלוטין, במיוחד לאורו של הירח המלא, ולמראה צילם הארוך של לובשי הגלימות שנוצרות על הסלעים. הם נראו אחוזי טירוף, מהופנטים כמעט. לאחר שחזר המנהיג שלוש פעמים על המשפט המדובר, הוא החל לדבר בשפה שגם אני הבנתי – אנגלית.
"רבותי, השעה המבוקשת עוד לא הגיעה, אך יום הדין קרב. עלינו להמשיך בתפילתנו לאור הירח הנשגב, ואולי כך הוא יענה לתפילתנו, לתפילתנו האחת והיחידה – למצוא את המודעת." אמר בסמכותיות. לובשי הגלימות הנהנו והחלו להתפזר, כיוון שהטקס נגמר, אך אני הייתי אי שם, הרחק בעולם משלי. הם מחפשים מישהי שהיא "המודעת" והספר הירוק נקרא "מודעת," לכן זה היה נשמע לי מאוד הגיוני לקשר אותם אל הספר. מסתבר שזה לא הדבר היחיד שנשמע לי.
"קייט? קייט, את בסדר?" שאל אריק.
התנערתי ממחשבותיי, שאיימו להציף אותי, ועניתי לו, "כן, כן. הכול טוב."
"שמח לשמוע. אני חושב שנגמר הטקס וכדאי שנלך, לא חושבת?" אמר. הסכמתי והלכנו, יצאנו בשקט ובזהירות מהגומחה הקטנה שבחומת הלבנים שבים. באמצע הדרך חזרה ליציאה מהים, קלטתי שחסר לי משהו, או יותר נכון, חסר לאריק משהו. המעיל המחמם שלו נשאר אי שם בצוקים, ומלבד העובדה שהיה לי קר, ידעתי שאם לובשי הגלימות ימצאו אותו, מצבנו יהיה ממש לא טוב.
"אריק, חייבים לחזור. המעיל שלך נשאר בצוקים, ומסוכן שימצאו אותו." אמרתי בלחץ.
"אין בעיה, נלך להביא אותו." אמר במהירות.
"לא, תישאר כאן ותסתתר טוב, טוב. אני אעבור בזריזות את הגומחה ואביא אותו. בכול זאת, אני עוברת יותר מהר." התגרתי בו. הוא גלגל את עיניו, כיווץ את גבותיו בשעשוע, ושילב את ידיו בספק. שלחתי לעברו חיוך מתגרה אחרון, ופניתי בחזרה אל עבר החומה. רצתי במהירות, מפחדת שכבר מאוחר מידי ולובשי הגלימות מצאו את המעיל המסתורי. כשהגעתי לחומה, עברתי בזריזות את הגומחה, והלכתי בשקט אל עבר הסלע שבו הסתתרנו. למזלי ולמזלו של אריק, המעיל היה מונח שם, רחוק ובטוח מידיהם של לובשי הברדסים. לקחתי אותו במהירות, מתעטפת בו ומסניפה את ריחו של אריק שהיה מאוד מרוכז במעילו, והתכוונתי לחזור, כשדבר מה הסיח את תשומת ליבי. שתי לובשי גלימות, שתי נשים, התברר לי אחר כך, עדיין היו שם. הן דיברו באנגלית, כנראה לא מפחדות לדבר בשעה כזו בשפה הרשמית של ארצות הברית, כיוון שכולם אמורים לישון בבתיהם. אמורים.
"המנהיג צודק, עלינו לחכות עד ליום הדין, ואת יודעת את זה." אמרה אישה אחת. קולה היה מוכר לי מעט, אך לא יכולתי לשים את האצבע על מי בדיוק. את פניהן לא הצלחתי לראות, כובע הגלימה הסתיר לי אותן.
"כן, אבל את יודעת שזה מסוכן מידי. וגם אם נמצא את המודעת, מה נעשה אז?" אמרה האישה השנייה.
"נאלץ לחכות ולראות. בכל זאת, כשהגורל מחליט, לידיעת המודעת להיותה כזו אין שום משמעות." השיבה האישה השנייה.
"אבל מה אם המנהיג טועה?" התעקשה חברתה.
"עלינו לבטוח בו, ואני לא רוצה לשמוע עוד דיבורים בנושא, רבנה." אמרה האישה בסמכותיות ובנוקשות. האישה השנייה הלכה בזעם מאזור הצוקים דרך הגומחה, בעוד אני מסתתרת מאחורי הסלע הגדול, מתפללת שלא תראה אותי. האישה השנייה נשארה לכמה דקות באזור הצוקים. היא ירדה על ברכיה, עיניה עצומות בחוזקה, וידיה אוחזות תליון משונה ועתיק שלא הצלחתי להבין מהו. היא מלמלה תפילה לא מוכרת אל עבר השמיים, לא אל עבר אור הירח, אלא לעבר השמיים עצמם. לאחר התפילה היא קמה על ברכיה. "אני מקווה שנאמנותי ואמונתי במנהיג אינה שגויה." מלמלה לעצמה בתקווה נואשת. היא הסירה את ברדסה, ויצאה מהגומחה הקטנה שבחומה, בעוד אני עוצרת את נשמתי בתדהמה ובזעזוע, מפחדת שתשמע אותי. כמעט שלא שלטתי במעשיי, רציתי לצעוק בתדהמה, להטיח בה האשמות, אך לבסוף השתלטתי על עצמי ברגע האחרון. הבנתי למה קולה נשמע לי מוכר כל כך, ביתי כמעט, רק לאחר שהורידה את הגלימה. זו הייתה סבתא. סבתא הלנה.