מודעת – פרק 7

אני מזהירה מראש שזה פרק קצת משעמם, ראו הוזהרתם.

פרק 7

למחרת בבוקר, מגי נראתה קופצנית הרבה יותר מהרגיל, ונרגשת משהו. יכולתי לנחש שזה היה בגלל קונר, לא שמצבי היה שונה בהרבה משלה. "היי, קייט." אמרה לי בהתרגשות מסוימת.
"היי." השבתי בשמחה לא מוסתרת.
"אני מניחה שאריק סיית׳ כבר לא כזה נפוח ומלא בעצמו, אה?" שאלה בשובבות.
הרגשתי איך לחיי מאדימות. "לא, הוא לא כזה נורא." סיכמתי באדישות ככל שיכולתי.
"ידעתי שתיהני בסוף בתורנות המטבח." אמרה לי. חיוך מנצח התנוסס על פניה, וגאווה בולטת נשמעה בקולה. גלגלתי את עיני. בהמשך, היא פטפטה בהתרגשות על קונר, וכמה כיף היה לשבת לידו אתמול. ככה היא המשיכה כל הדרך, בקושי נושמת בין משפט למשפט. כשהגענו לבית הספר, הצלצול נשמע, והציל אותי מדיבור לא פוסק מצד מגי במשך עוד שעות רבות. נכנסתי למעבדת כימיה, מתיישבת במקומי הרגיל, בעוד מגי מתיישבת ליד קונר. אריק הגיע גם הוא, כשהוא מתיישב לידי.
"היי, קייט." אמר לי בחיוך רחב.
"היי."
"אני רואה שהתאוששת מאתמול."
"אני לא חושבת." הזעפתי את פני, מראה לו שהתקרית עם לובשי הברדסים עדיין לא מאחורי. "למעשה, אני לא חושבת שאני אצליח להתאושש מזה אי פעם." אמרתי.
הוא הנהן בהסכמה.
"אני רוצה לגלות מה זה היה. מי הם היו, מה הם עשו, למה הם היו שם, באיזה שפה הם דיברו – הכול." הוספתי.
"הם דיברו בספרדית." ענה לשאלתי בפשטות.
כיווצתי את גבותיי בסקרנות. "איך אתה יודע?" שאלתי.
"אני מבין ספרדית מהבית." אמר. "ואני לא חושב שזה רעיון טוב במיוחד. זה עלול להיות מסוכן." הוסיף.
"לא אכפת לי. אני רוצה לדעת מה הם עשו שם. זה מסקרן מידי בשביל להניח לזה." אמרתי בעקשנות.
אריק נאנח בייאוש. "טוב, אם את רוצה לבדוק את זה, אני בא איתך. מסוכן מידי להשאיר אותך לבד, וחוץ מזה, אני בטוח שתזדקקי לי." הוא שלח לעברי חיוך מתגרה, מנהג שאימץ לעצמו.
חייכתי חיוך ספקני. "אין בעיה, תעזור לי, אבל אני בספק שאני אזדקק לעזרתך." התגרתי בו גם אני. הוא התכוון לענות לי תשובה שתעמיד אותי במקומי, כשמר פלקר נכנס לכיתה באיחור קל, בפעם הראשונה מאז שאני מכירה אותו. הוא התחיל בשיעור כאילו דבר לא קרה. לקראת סוף השיעור, הודיע מר פלקר על העבודה השנתית בכימיה, שאותה עושים עם בני הזוג לשולחן. הרגשתי איך ליבי מנתר מעט, העבודה המטופשת תהווה תירוץ מושלם לבילוי נוסף בחברתו של אריק.
שאר היום עבר במהירות, ואני די בטוחה שזה היה רק בזכותו של אריק, שהיה בחברתי, בחברת מגי ובחברת קונר כל זמן שיכל, בהתחשב בעובדה שרוזלין המהממת נדבקה אליו כמו שמסטיק נדבק לנעל ומסרב להרפות. לא שזה מפריע לי, כמובן. בסוף היום, לאחר הצלצול, ליווה אריק אותי ואת מגי בדרך הביתה, כיוון שקבעתי להיפגש עם אריק לאחר הלימודים כדי להכין את העבודה בכימיה. נפרדנו ממגי בפנייה אל הרחוב שלה, ונכנסו לביתי.
"הו, נייטה שלי, אני שמחה ש – " התחילה סבתא, אבל השתתקה וחייכה חיוך מנומס, כשראתה את אריק בסף הבית. "ומי זה?" שאלה בסקרנות. יכולתי להבחין בהתרגשות כלשהי בקולה, בכל זאת, זו הייתה הפעם הראשונה שהבאתי הביתה יצור כלשהו בן המין השני.
"נעים מאוד, גברת קלרק, אני אריק סיית׳." אמר בנימוס מושלם. הוא הושיט את ידו ללחיצה, וסבתא לחצה אותה בחום.
"נעים מאוד, אריק. אני הלנה קלרק, סבתה של קייט. תיכנס בבקשה, תרגיש בבית." אמרה. הוא נכנס לבית, בעוד סבתא ממהרת אל המטבח, להוטה להכין ארוחת צהריים כפולה הפעם. עלינו לחדרי והנחנו את תיקנו. ירדנו למטה כדי לראות אם סבתא צריכה עזרה כלשהי, אבל מסתבר שהיא הסתדרה יפה מאוד גם ללא עזרתנו. ארוחת הצהריים הייתה מוכנה תוך דקות ספורות, דבר שהבהיר לי שאני צריכה להביא יותר את אריק הביתה. אכלנו בזריזות, כשאריק מחמיא לסבתא, שהתמוגגה מאושר, על הארוחה הכול כך טעימה שהכינה. היא קרצה לי. גלגלתי את עיני, יודעת שמצפה לי שיחה מביכה מאוד איתה על אריק לאחר לכתו. אחרי שסיימנו, ואחרי שאריק התעקש לפנות ולשטוף את הצלחת שלו בעצמו, מדהים שכמותו, עלינו לחדרי כדי להכין את העבודה, שהיוותה בשבילי לא יותר מתירוץ כדי לבלות עוד זמן בחברתו.
היא ערכה כמו הנצח, נצח שעבר בייסורים, אבל לבסוף סיימנו את העבודה הארורה. המוח שלי התבלבל לחלוטין מהשהייה המרוכזת בחברתו, ולכן הדבר היחיד שנפלט לי כשסיימנו היה, "אז היום בלילה?"
הוא התבלבל מעט ועיניו הירוקות מצמצו בהפתעה. "אני לא בטוח שאני מבין על מה את מדברת." אמר לבסוף.
"היום בלילה אנחנו הולכים לראות את אנשי הגלימות. אמרת שאתה עוזר לי." הסברתי.
"קייט, זה עדיין לא נראה לי בטוח כל כך." אמר בספק.
"אל תדאגי, שפני, אני אשמור עלייך." אמרתי.
"הו, אני בטוח." הוא חייך חיוך מרגיז ומהמם במקביל, ותסמכו עליו שהוא יצליח לעשות את זה. נעצנו אחד בשני מבטים מתחכמים, עד שלבסוף הוא שבר את המבט. "טוב, אני חושב שאני אלך עכשיו, רוז בטח מחכה לי, וסבא מחכה לי עם התשחץ, סביר להניח." מלמל.
"גם סבתא שלי פותרת תשחצים." אמרתי.
"אני לא חושב שאני מכיר סבא וסבתא שלא פותרים תשחצים." אמר בהרהור. גיחכתי מעט, ופניתי ללוות אותו אל מחוץ לבית. "ניפגש היום באחת עשרה וחצי בכניסה לבית שלך." לחש לי. הנהנתי בהבנה, ובעוד סבתא ואני מברכות אותו לשלום, הוא יצא מהבית.
"הו, נייטה שלי, אני כל כך שמחה." התחילה סבתא באושר.
"סבתא, רק הכנו עבודה בכימיה, אנחנו לא מתחתנים או משהו." אמרתי בזעף.
"נו, גם זה יבוא מתישהו." קרנה. "בחיי, הוא כזה בחור נחמד, חביב למדי ומאוד מנומס. באמת מציאה. עכשיו תגידי לי, נייטה, איפה נפגשתם?" שאלה בסקרנות.
זה היה חסר סיכוי לנסות ולהסביר לה, שוב, שלא קרה כלום, ושסביר להניח גם לעולם לא יקרה. לא טרחתי להדגיש את העובדה שאנחנו רק ידידים, ושהוא בטח מאוהב ברוזלין, כי בלאו הכי סבתא תזמין אולם וקייטרינג, אז למה לי להתאמץ בהסברים מיותרים. "הוא לומד איתי בבית הספר, ואם את רוצה להיות מדויקת מאוד, נפגשנו ליד הלוקרים." אמרתי בייאוש. למרות שזו לא הייתה האמת כולה. הפעם הראשונה שנפגשנו, למעשה, היה בים, כשאני והוא היינו בני שבע, אי שם בחלום מטריד.
"תמיד חשבתי שבית הספר הוא מקום רוחש פעילויות." אמרה בהתרגשות. מעולם לא ראיתי אותה ככה, מפזזת ורוקדת בכל הבית, ושמחה מאוד. בדרך כלל, סבתא שלי הייתה אישה שקטה ומהורהרת, מסתורית אפילו, מדי פעם. נאנחתי בייאוש ועליתי לחדרי, לא לפני ששמעתי את סבתא ממלמלת "כזה בחור נחמד." הכנתי שיעורים בזריזות ככל שיכולתי, והתקלחתי במהרה. אפילו את ארוחת הערב שלי אכלתי במהירות לא רגילה, בתירוץ שאני מותשת מאוד וכדאי שאעלה למיטה. אבל כשנשכבתי במיטה, פשוט בהיתי בתקרה בשעמום, וחיכיתי בקוצר רוח לשעה אחת עשרה וחצי. סבתא הלכה לישון בין השעה עשר לאחת עשרה, לא ברור בדיוק מתי נרדמה, דבר שאפשר לי לצאת מהמיטה באחת עשרה וחצי, ולצאת מהבית ללא הפרעות מיותרות. הפעם טרחתי ללבוש בגדים שלא יזכו להקנטה מצד אריק ככל יכולתי. הוא הופיע, באחת עשרה וחצי בלילה בדיוק, ושנינו מיהרנו ללכת אל עבר הים. הלכנו הליכה מהירה ובצעדים גדולים אל עבר הים, נחושים שלא לפספס את תחילתו של הטקס. כשהגענו לחומה הגדולה עברנו אותה במהירות, ומיהרנו להסתתר מאחורי סלע גדול על מנת שלא יראו אותנו. אבל מה שראינו שם לא היה בדיוק מה שציפינו לו.
אזור הצוקים שבים היה שומם וריק למדי, ואני די בטוחה שאפילו חרקים לא היו שם. הסלעים הכהים ניצבו על אדמת הים בשעמום, כמעט כאילו מחכים שאיזה טקס מוזר של כת מטורפת יתקיים. כיווצנו את גבותינו בבלבול וחיכינו. אבל ככל שחיכינו יותר ויותר, כך התברר לנו שהלילה הזה לא יתרחש טקס. בערך בשעה אחת בלילה, עזבנו את הים באכזבה.
"אני לא מבינה את זה." אמרתי.
"גם אני לא." הסכים.
"למה אתמול היה טקס, והיום אין?" שאלתי שוב. סירבתי להניח לטקס ולגלימות המוזרות, מכל סיבה שהיא. זה סיקרן אותי וריתק אותי יותר מדי בשביל להניח לזה, וחוץ מזה, הרגשתי שאני חייבת תשובות. תשובות לשאלות הרבות והמוזרות שנובעות מהחיים המוזרים שלי, ואיכשהו, הרגשתי שלובשי הגלימות יספקו לי את התשובות האלה.
"אולי משהו השתבש." אמר אריק. "ננסה מחר שוב." הוסיף. הנהנתי בהסכמה, וכיוון שהגעתי לביתי, נפרדתי ממנו לשלום ונכנסתי בזריזות למיטתי לפני שסבתא תתעורר. גם בלילה שלמחרת, וגם בזה שאחריו לא התרחש טקס, וחזרנו באכזבה אל הבתים. ככל שעברו הלילות התחלתי להאמין יותר ויותר שאולי זה היה טקס חד פעמי, או גרוע מזה, אולי זה היה עוד חלום, ובכלל לא מציאות.
כשבוע לאחר מכן, ישבתי במזנון בבית הספר, משחקת עם הפסטה שבצלחת בחוסר תיאבון. בהיתי בנקודה מסוימת ולא ברורה באוויר, וטרודה במחשבות מציקות על הטקס המרגיז. כמעט התכוונתי לוותר, וללכת להודיע לאריק שכנראה זה היה טקס חד פעמי, ורצוי שנרד מכל העניין, כשהוא בא אלי קופץ ונלהב והתיישב על ידי. "אתה נראה שמח." זעפתי.
"אני בטוח שגם את היית שמחה אם היית יודעת את התשובה." זרח.
"תשובה?" שאלתי באי הבנה.
"קייט, אני יודע למה כל ערב כשאנחנו הולכים, אנחנו לא רואים את הטקס." אמר לי באושר. חיוך מנצח הופיע על פניו, בעוד אני מזדקפת במקומי בהפתעה.
"למה?" שאלתי בסקרנות.
"מה התאריך היום?" שאל.
"ה- 22 בספטמבר, 2012." עניתי בבלבול.
"שמת לב לירח בפעם הקודמת?" שאל.
"כן, ירח מלא, אז מה?" עניתי, רק שאז חלחלה בי ההבנה. "הו." פלטתי. "הטקס מתקיים כל אמצע חודש, כל ליל ירח מלא." אמרתי.
"בדיוק. כל מה שאנחנו צריכים לעשות, זה לחכות לחודש הבא." חייכתי חיוך קטן, ואכלתי את הפסטה שלי בתיאבון. כשסיימתי, יצאנו ממזנון בית הספר אל עבר השיעור הקרוב, מחכים בקוצר רוח לאמצע החודש הבא.