מודעת – פרק 6

פרק 6

שני אנשים שמתים באותו חלום, באותו לילה, היה כבר יותר מידי. קמתי בבהלה מהחלום, מצחי נוטף זיעה קרה, ליבי פועם בקצב אדיר, וקצב נשימותיי לא סדיר. אף אחת מהתגובות שלי לא הייתה סדירה ונורמאלית. הסתכלתי בלחץ על החדר שלי, ויצאתי מהמיטה בסערה. נעלתי את נעלי הבית הפרוותיות שלי, לא טורחת להחליף את כותונת הלילה שלי, ויצאתי החוצה מהבית כדי לנשום אוויר צח. לא יכולתי יותר, הרגשתי שאני נחנקת, ושהדמעות מאיימות להציף אותי, להטביע אותי איתן בתוך כל הטירוף הזה, שנקרא סיוט. הייתי חייבת להירגע, ולשכנע את עצמי שזה רק חלום. חלום ולא יותר. כדי להירגע, הלכתי למקום האהוב עלי ביותר – הים.
הים היה המקום האהוב עלי, המקום השלו והרגוע ביותר שהכרתי בעיירה הנידחת והמסכנה שלנו. אהבתי ללכת לשם כדי לנקות את המוח ממחשבות טורדניות, או סתם כדי להירגע על החוף. אבל החלק האהוב עלי ביותר בים, היה החלק של הצוקים. חוף הים בעיירה התחלק לשני חלקים. החלק הראשון היה החלק הנפוץ והמוכר ביותר לבילויים, החלק שבו היה חול חמים ונעים, וגלי ים סוערים במקצת, מפעם לפעם. החלק השני של הים, היה חלק שהוסתר על ידי חומה גדולה ועצומה, מעשה ידי אדם. היא שימשה מין מחיצה בין שני חלקי הים. אם עוברים את החומה, שהפכה לשובר גלים גדול בהמשכה – בתוך הים, מגיעים לים שלו יותר, רגוע ושקט. על החול הנעים, היו צוקים גבוהים ויפהפיים, וסלעים שונים ומשונים מפוזרים על החוף. את החלק הזה גילית כשהייתי בת ארבע, כשאבדתי לסבתא בפעם הראשונה שבה לקחה אותי לים.
הים לא היה רחוק כל כך, כשלוש עשרה דקות הליכה מהבית שלי, ליתר דיוק. שלוש עשרה דקות שסיפקו לי זמן לחשוב ולהזרים דם למוח, לרענן אותו. כשהגעתי, הרוח הלילית נשבה ובידרה את שערי, וציננה ממצחי את הזיעה שהייתה עליו. הידקתי את הכותונת לגופי, מנסה להתחמם כמה שאפשר, והמשכתי ללכת על החול הנעים. גליו של הים היו שקטים ונעימים, ונעו באיטיות מהפנטת על פני המים. בעוד אני הולכת על החוף, טרודה במחשבות מעיקות ומציקות שטורדות את מנוחתי, הבחנתי בצל גדול, ארוך ומאיים על החול. הסתובבתי בבהלה, וצרחתי. צרחתי מתוך אינסטינקט, קוראת לעזרה למקרה שאותקף. התוקף, שהתברר כלא תוקף בכלל, הלך אחורה בבהלה. "קייט, זה רק אני, אריק." אמר בלחץ. הלב שלי, שפעם בקצב לא הגיוני מחשש לתקיפה ולמוות קרוב, רק האיץ את פעימותיו למשמע קולו של אריק.
"הבהלת אותי." הצלחתי בקושי להגיד.
"מצטער על זה." אמר. הוא התקרב אלי עכשיו, כבר לא פוחד שאני אכה אותו, ואשתמש בהגנה עצמית שסבתא פעם לימדה אותי. "מה את עושה פה?" שאל.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו.
"אני שאלתי קודם." התחמק. הוא שלח לי חיוך מתגרה, כזה שגרם ללב שלי לפרפר.
"באתי להירגע ולנשום אוויר צח." הסברתי בקצרה.
"גם אני." השיב. הוא החווה לי בידו, מחווה כמעט בלתי מורגשת, שהבהירה לי שהוא רוצה שנטייל על החוף. הסכמתי. הלכנו על החול החמים והנעים, משוטטים בלי מטרה. אריק סקר אותי מעט, מבט משועשע נראה על פניו. "באת ישר מהמיטה, אה?" הקניט אותי.
הסתכלתי על עצמי. כותנת הלילה הדקיקה והכחלחלה שלי כיסתה אותי. יכולתי להרגיש את לחיי מאדימות במבוכה. "אני הייתי נסערת, חלמתי חלום רע. לא באמת חשבתי להחליף בגדים." הסברתי במבוכה.
הוא חייך עכשיו, חיוך שהיה שילוב בין התגרות לשעשוע. "זו לא כותנת רעה כל כך." הרהר.
"די, לא היה לי זמן להחליף בגדים!" יללתי.
"אמרתי לך, את נראית ממש בסדר. זה יושב עלייך טוב, מדגיש את העיניים הכחולות שלך." השיב, מבט כנה היה נראה בעיניו הירוקות. הסמקתי אפילו יותר, אם זה בכלל היה אפשרי, והלב שלי פרפר בלי הפסקה.
"עכשיו אתה סתם חנפן." הצלחתי בקושי להגיד.
"חנפן, שלא בא בפיג'מה שלו לים." הוא הקניט אותי שוב, בפעם השנייה לאותו לילה.
"אתה ממש נהנה מזה, נכון?" סיננתי.
הוא צחק. "אומרים לך שאת נראית טוב ככה, אז את מסמיקה. אם מקניטים אותך, את מתרגזת. מה אני אעשה איתך, קייט?" הוא שאל ברוך. זעפתי את פני ולא עניתי, כמו ילדה קטנה, דבר שרק שעשע אותו עוד יותר, והוא צחק שוב. כשנרגע, הרצין והעביר נושא, כנראה בעקבות הסומק הרב שהציף את לחיי, שדמו לעגבנייה בשלה ועסיסית, ולא לצבען המקורי – לבן חיוור במיוחד ולא מחמיא בכלל. "אני אוהב את הים." אמר.
"גם אני. זה המקום האהוב עלי." הסכמתי. "אני אוהבת לבוא לפה ולהירגע." הוספתי.
"כמוני כמוך." הסכים. שתיקה נעימה שררה לכמה דקות, עד שהפרתי אותה.
"אז אתה גר עם סבא שלך?" שאלתי. לא באמת ידעתי למה נזכרתי בסביו פתאום, באמצע חוף הים. תהיה אשר תהיה הסיבה, לי זה היה נראה הגיוני מאוד.
"ועם אחותי הקטנה."
קפצתי במקומי, להוטה למידע חדש אודותיו. "אחות קטנה? לא ידעתי שיש לך אחות קטנה. בת כמה היא?" שאלתי בסקרנות.
"בעוד שלושה חודשים בדיוק היא תהיה בת שבע. קוראים לה רוז." הוא חייך חיוך אוהב, כזה שהבהיר לי שהוא אח טוב למדי, לא שציפיתי לאחרת.
"הייתי שמחה לאחות קטנה." אמרתי בכנות. "אבל ההורים שלי מתו בגיל צעיר מידי כדי להגשים לי את החלום הזה." אמרתי בעצב.
"איך הם מתו? אם כמובן זה בסדר שאני שואל." אמר ברוך.
שאפתי אוויר עמוקות לפני שעניתי. מעולם לא נהגתי לדבר כל כך על ההורים שלי. גם סבתא מיעטה להזכיר אותם. אחרי הכול, אבי היה בנה. "זה היה כשהייתי בת ארבע. יום שטוף שמש, כזו שקופחת על הראש. באותה תקופה סבתא לא גרה איתנו, והיא הגיעה לביקור. היא לקחה אותי אל הים, לשחק בחול. הורי לא הגיעו איתנו, כנראה נתנו לי זמן איכות עם סבתא הלנה. בתור ילדה קטנה שמעולם לא הייתה בים, זה היה נראה לי כמו עולם שלם, אבל נאבדתי. הלכתי לאיבוד בעולם הגדול שיצרתי לעצמי, וסבתא חיפשה אחרי במשך שעות על גבי שעות. כשהיא מצאה אותי, מייד חזרנו הביתה. עוד מרחוק היה אפשר לראות את העשן והפיח שהבית העלה. מיהרנו לבית, וראינו ניידות משטרה רבות, אמבולנס ומשאית לכיבוי אש מקיפים את הבית. הבית היה הרוס, ושחור. סבתא נכנסה פנימה בריצה, בין הלהבות, ומצאה אותם. הורי שכבו שם מתים. הם הלכו יחד עם הבית השרוף, והכול באשמתי." אמרתי בעצב. הרגשתי דמעה קטנה וסרבנית צונחת לי על הלחי, עם או בלי רשותי. התאמצתי לא לבכות, להדחיק את הדמעות פנימה, לא להישבר אחרי כל כך הרבה שנים. הוא ראה את זה, ויכולתי להרגיש את ידיו החמימות מחבקות אותי, עוטפות אותי בהיסוס קל.
"זו לא אשמתך." לחש.
"זו כן. אם לא הייתי נאבדת בים ומוצאת את הצוקים המטופשים, סבתא ואני היינו חוזרות לבית מוקדם יותר, וכל זה לא היה קורה." דמעה נוספת ירדה על לחי, מרטיבה אותה. הוא המשיך לחבק אותי, מעביר בי גלי צמרמורת חוזרים ונשנים, שהרגיעו אותי. דמעותיי הרטיבו קליל את חולצתו, אבל לא נראה שהיה לו אכפת.
"אני מצטער, באמת מצטער. אבל את חייבת להבין שזו לא אשמתך. אם הייתן חוזרות מוקדם יותר, כנראה שלא היית פה עכשיו." הוא אמר בקול קטן. זה הרגיש כמעט כאילו הוא מתייסר מהמחשבה על זה, ואולי בזה רציתי להאמין.
"תודה." אמרתי בקול קטן ורועד מבכי, לאחר שנרגעתי. הוא שחרר מעט את אחיזתו, והמשכנו ללכת על החוף בשתיקה מעיקה.
"אמרת מקודם שכשנאבדת מצאת צוקים. איזה צוקים בדיוק יש פה בים?" הוא שאל בסקרנות.
"אתה לא מכיר את הצוקים?" שאלתי בהפתעה.
"אני די חדש בעיירה הזאת, אז אני מניח שלא." אמר.
קפצתי בהתלהבות, כמו ילדה קטנה ונרגשת. "בוא, אני אראה לך." אמרתי. התחלתי לרוץ, כנראה מההתרגשות על כך שאני אראה את המקום הסודי שלי בפעם הראשונה למישהו. הרגשתי את שיערי החום מתבדר ברוח, ואת כותנת הלילה שלי נצמדת לא נצמדת אלי מדי פעם.
"קייט, חכי לי!" שמעתי את אריק אומר. הפנתי את ראשי לאחור, בעוד הוא משיג אותי ועוקף אותי, חיוך מתגרה ותחרותי על פניו. תוך דקות מעטות הגענו ליעדנו, כשאנחנו מתנשפים מעט. מולנו ניצבה חומה גדולה ורחבה, אבניה משופשפים מפאת השנים, והייתה דומה יותר לקיר במראה, ובאפלת הלילה נראתה קודרת מעט.
הוא הסתכל עלי בבלבול. "חשבתי שפה נגמר הים."
"זה מה שכולם חושבים, אבל אם עוברים את החומה, מגלים שהים ממשיך, ועל החול נמצאים צוקים מרהיבים ביופיים, וסלעים שונים מפוזרים." אמרתי. הלכתי לגומחה הקטנה שבחומה, זו שמצאתי כשהייתי בת ארבע, ועברתי דרכה במיומנות. אריק הזדרז לעבור גם הוא, והגענו לצידו השני של הים. הים היה שקט ושלו, ואור הירח המלא האיר את הצוקים, נותן להם מראה מיוחד במינו, מראה מהפנט במקצת. סלעים שחורים, חומים ואפורים, מחוספסים או חלקים, בשלל צורות וגדלים, היו פזורים על החוף. התכוונתי ללכת בין הסלעים ולקפץ לי, כמו תמיד, כשידו החמימה של אריק משכה אותי אליו. נמשכתי אל מאחורי סלע גדול, שהיה פזור יחסית בתחילת החוף, רחוק מכל המתרחש, שכלל לא שמתי לב לקיומו עד שאריק הראה לי אותו. הסתתרנו מאחורי הסלע, מופתעים ומבולבלים.
"גם זה חלק מהצוקים?" שאל אותי. הנדתי בראשי לשלילה, מבולבלת ומופתעת בדיוק כמוהו, אם לא יותר. בין הסלעים המפוזרים על החוף, היו שניים עשר אנשים לבושים בברדסים שחורים, מסודרים בצורה שהתקשתי לזהות. הם מלמלו מילים שלא הצלחתי לפענח, בשפה זרה לי לחלוטין. הסתכלתי בסקרנות הולכת וגוברת מרגע לרגע בלובשי הגלימות, שהזכירו לי כת או מסדר סודי. יכולתי להבחין שבמרכז הצורה המשונה, שיצרו לובשי הברדסים המסתוריים, עמד איש נוסף, בעל ברדס שחור גם הוא, על סלע שהיה גבוה מכולם. הוא הרים את ידיו לכיוון אור הירח המלא, וצעק משפט לא ברור. לובשי הברדסים החלו לזמזם שיר כלשהו, אולי תפילה, לא באמת הצלחתי להבין. הסתתרתי מאחורי הסלע, מאובנת במקומי, צמודה מאוד לאריק, ובעיקר מתקשה להבין. מזה שלוש עשרה שנה שאני באה לכאן, למקום שכנראה לא היה כל כך סודי אחרי הכול, וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את לובשי הברדסים האלה. פעם ראשונה, אבל מאוד לא אחרונה.
השעה הייתה ודאי קרוב לחצות, ולמרות זאת לא היה נראה שלובשי הגלימות השחורות והעבות מתכוונים ללכת בקרוב. "קייט, אני מציע שנלך. אני חושב שנקלענו לפגישה סודית של איזו כת מטורפת, וזה יהיה נחמד מאוד אם הם לא ידעו שאנחנו כאן, לטובתנו." לחש אריק לעברי. הנהנתי, ויצאנו בזהירות ובשקט מהגומחה הקטנה שבחומה. רק במרחק בטוח מספיק מהטקס שהתרחש מאחורינו, יכולנו לדבר ללא חשש, אבל לא דיברנו. שנינו היינו מופתעים מידי, ומותשים מידי כדי לדבר, כדי להגיד את המילים בקול. הלכנו בשקט מהים, עד שהגענו לבית שלי. כשהגענו לבית, נפרד ממני אריק בחום, מסחרר אותי שוב בדרכו המיוחדת. עליתי לחדרי, שהיה שומם וחשוך. נשכבתי לישון, מותשת ועייפה, כשהסיוט שהוציא אותי מלכתחילה מהמיטה, חזר על עצמו.