מודעת – פרק 5

כמה דברים:
אחד, אין לי אפילו מילים כדי לתאר כמה התגובות שלכן מדהימות ומעודדות אותי לכתוב! טוב, אולי כן יש לי מילים.. הבנתן את הרעיון =]
שתיים, אז כמו שאמרתי, התגובות שלכן באמת נתנו לי מוטיבציה להמשיך, ורק בזכותן אני מפרסמת את הפרק הבא אחרי יומיים.
שלוש, זה פרק שאותי די משעשע, ואני די אוהבת אותו, למרות שאולי הוא לא יצא משהו.. תודיעו לי מה דעתכם בעניין, אני אשמח לדעת >< ואם זה לא בסדר או משהו, תגידו לי. זה חשוב.
ארבע? טוב, אין ארבע. פשוט תקראו =]

פרק 5
למחרת בבוקר, התכוננתי ליום הגרוע ביותר בחיים שלי. לא התחשק לי ללכת לבית הספר, ואני די בטוחה שזה היה קשור לעובדה שכל אתמול רוזלין בנדרה, הספרדייה המהממת, לא זזה לשנייה מאריק. לא רק שפספסתי את שיעור היסטוריה אתמול, דבר שהיה ממש לא בסדר, וששמעתי משפט מלחיץ במיוחד, גם הייתי צריכה לסבול את העובדה שהם ביחד, כנראה ממש, ממש ביחד. החלום מהלילה לא הוסיף להרגשה הכללית שלי, כיוון שלראות את אריק מתחתן עם אחרת לא ממש עודד אותי. בפעם הראשונה בחיי רציתי שהחלומות יפסיקו ויעזבו אותי במנוחה. חבל שהחלומות לא קלטו את זה.
התארגנתי באי חשק בולט לבית הספר, וכשמגי הגיעה והחלה לפטפט, הייתי שקטה מהרגיל. היא לא שמה לב לזה, למזלי. כשהגענו לשערי בית הספר, קרה דבר מאוד לא צפוי. דיויד ברוקלט, מנהל בית הספר, ניגש אלינו. דיויד היה איש כבן שישים לחייו, והיה צריך לצאת לפנסיה ממזמן אם אתה שואלים אותי. אבל אף אחד לא ממש שאל אותי, אז הוא פשוט נשאר להיות המנהל הגרוע ביותר בעולם. הוא היה שמן מאוד ודוחה מאוד, והוא תמיד הסתגר בחדרו וזלל חטיפים משמינים. הוא כמעט תמיד לא יצא החוצה, ועד עכשיו הייתי בטוחה שהוא קצת רזה יותר, כיוון שלא ממש זכרתי איך הוא נראה מהפעם היחידה שבה הוא כן יצא מהחדר שלו. לכן, זה היה מאוד מפתיע שהוא יצא מחדרו המסריח והנוטף שומן, והועיל בטובו להתגלגל עד אלי – ממש כבוד גדול. "העלמה קלרק?" שאל. קולו היה צרוד ומלא ריר, והייתי בטוחה שהוא מת לחזור לחדרו כדי לזלול עוד.
"כן, אדוני?" התכווצתי מעט. אז לא הגעתי אתמול לשעה היסטוריה. זו לא סיבה להזעיק את המנהל, נכון?
"את תעזרי היום לקלרה במטבח." אמר. הרגשתי איך העיניים שלי נפערות בשמחה, ואיך תקווה מתגנבת לליבי. שכחתי לגמרי, עד עכשיו, מתורנות המטבח של קלרה. יום אחד בשנה בית הספר מסכים לוותר על יום לימודים אחד, כדי שתוכל לעזור לקלרה האהובה במטבח שלה, וללמוד על ערכים וערך מוסף מעבר ללימודים – דבר שממש לא היה קשור, אבל מה זה משנה. בשנה שעברה, הייתי עם מגי בתורנות המטבח, ולכן התפללתי שנהיה ביחד שוב, או לפחות להיות עם בן זוג מועיל וחרוץ לעבודה.
כבר אמרתי שאני מומחית בחוקי מרפי, ולכן לא באמת התפלאתי כשמר ברוקלט הודיע לי שבן הזוג שלי לתורנות הוא אריק סיית'. זה אפילו היה צפוי, עם כל העצב שבדבר. לא רציתי להיות איתו יום שלם במטבח, כשאין לי שום סיכוי לברוח מעיניו הירוקות, ומהשיחות המנומסות והחביבות שלו לכאורה. מר ברוקלט ראה שאני בהלם מוחלט, ולכן חזר לחדרו, עושה מה שתמיד הוא עושה – משאיר את בני הנוער המדוכאים לאלו שיודעים לטפל בהם, ולא לו.
"וואו קייט, את ברת מזל! יהיה לך כזה כיף!" קפצה מגי בהתלהבות, אחרי שמי שקורא לעצמו מנהל הלך.
"כן, ממש. אני כבר לא יכולה לחכות." עניתי באדישות.
"חשבתי שאת מחבבת אותו." אמרה מגי בבלבול.
"אז טעית. הוא מלא מאוד בעצמו, והאגו שלו בסכנת התפוצצות." אמרתי בכעס. היה לי קשה להאמין שהכעס הטהור, האלים כמעט כלפיו, נבע רק מהעובדה המרגיזה שהוא היה עם מישהי אחרת. זה באמת לא נתפס. ואולי זו הייתה אשמתי אחרי הכול, כיוון שמלכתחילה הכוונות שלו היו תמימות במיוחד. אולי הוא דיבר איתי במעבדה והתיישב לידי במזנון מתוך נימוס בסיסי, ולא בגלל משהו אחר.
מגי נאנחה. "זה יהיה בסדר, קייט. את לא באמת חייבת לדבר איתו. את רוצה שאני אלך לדבר עם 'מר מנהל' כדי להתחלף איתו?" שאלה בעידוד.
"לא, לא. אני אסתדר. זה רק אריק סיית'." אמרתי בחיוך קטן.
"בדיוק!" צהלה מגי. "ועכשיו ברשותך, אני אלך לתפוס את מקומו של אריק ליד קונר, לפני שמישהי אחרת שפויה בדעתה תעשה את זה." אמרה בשובבות. היא הלכה לה, קורצת לי בחיבה, בעוד אני מגחכת בשעשוע. הצלצול נשמע, מודיע לי שאני צריכה ללכת לעולם של קלרה. מצד אחד, אני ממש אוהבת לעזור לקלרה, היא האישה היחידה שאני באמת אוהבת במוסד המעצבן הזה. מצד שני, אריק כרגע היה האדם השנוא עלי ביותר, ולכן היה לי קשה להחליט איזה מהצדדים גובר על הצד השני. בעוד אני הולכת במהירות אל עבר המטבח של קלרה, הרהרתי לעצמי והכרחתי את עצמי להאמין שזה לא יהיה נורא כל כך, אחרי הכול. הגעתי למטבח בדיוק בזמן, וכשנכנסתי ראיתי את אריק עומד שם, מחכה לי, סינר לבן ומעט מוכתם היה עליו. לקחתי גם אני סינר מהערימה.
"היי, קייט." אמר בחום לעברי.
"היי." זעפתי. הטחתי את התיק שלי בפינה שבה קלרה לא תוכל לשים לב אליו, מעט חזק מידי, מבהירה לו שאני לא במצב רוח לנימוסים והליכות. הוא הרים את גבותיו בהפתעה ושתק. קלרה יצאה מהמטבח, בדיוק בזמן, כשהיא סוקרת אותנו במבטה.
"אני אוכל לעבוד עם זה." הרהרה בינה לבין עצמה. מייד עלה לי חיוך על הפנים, כוחה של קלרה נמצא בפעולה. "השם שלך?" שאלה קלרה את אריק בחוסר סבלנות.
"אריק סיית'." אמר.
"אתה הסתדרת טוב מאוד, בחור צעיר. קלרק היא שותפה טובה מאוד." אמרה לו בחביבות לא מוסתרת כלפי.
"אני יודע." אמר בחום. הוא חייך חיוך מתוק, כזה שהרגיז אותי אפילו יותר. אני לא מתכוונת לקנות את המתיקות המזויפת שלו אחרי אתמול.
קלרה נחרה בזלזול, כזה שהבהיר שמד הקיטצ' במטבח עולה, ושנינו צחקנו בשעשוע. "קדימה, סיית', קלרק, לעבודה. יש פה ערימה של תפוחי אדמה שצריך לקלף ולחתוך לקוביות קטנות." היא הצביעה על ערימה גדולה ובלתי ניתנת להסוואה של תפוחי אדמה. הנהנו שנינו במרץ, בעוד היא הולכת לדרכה כדי לגעור על עובד מטבח מסכן כזה או אחר. לקחתי את הסכין המשוננת, כשאריק גרר את ערימת תפוחי האדמה קרוב לשיש שבו היינו אמורים לעבוד. לקחתי תפוח אדמה גדול במיוחד, והתחלתי לקלף אותו במיומנות. אריק הסתכל עלי, נבוך במקצת. ראיתי אותו לוקח סכין ותפוח אדמה ומנסה לקלף, ללא הצלחה, את תפוח האדמה האומלל, שעכשיו דמה יותר לגזר בצורתו.
"לא ככה." רטנתי. לקחתי מידיו החמימות, שהפיצו בי גל חום מרגיז, את הסכין, וניסיתי נואשות להחזיר לתפוח האדמה המסכן את צורתו המקורית. "רואה? ככה קולפים. אם אתה לא מצליח לקלף עם סכין, תשתמש בקולפן." אמרתי בכעס ברור. הוא באמת לקח קולפן, והציל תפוחי אדמה רבים אחרים מעתיד דומה.
"תגידי, קייט, את כועסת עלי או משהו?" שאל לאחר מספר דקות של שקט.
"לא." אמרתי באדישות.
"חשבתי שאנחנו בסדר." אמר ברוגז.
"גם אני." מלמלתי.
הוא הניח את הקולפן ואת תפוח האדמה בצד, רק לרגע. "אוקי, באלך לספר לי מה קרה? זה בגלל רוזלין, זה העניין?"
או שאני שקופה מידי, או שהבחור חד הבחנה. אני נוטה להאמין לשניהם. העדפתי לשתוק, והמשכתי לקלף את תפוח האדמה במרץ, מוציאה עליו את תסכולי.
"קייט, אנחנו רק ידידים." הוא אמר בתחינה. המשכתי לשתוק. אני לא מתכוונת לשתף איתו פעולה. "אם מדברים בכנות, היא לא ממש מעניינת אותי." עיניו היו כנות ואמיתיות, וזה היה מאוד מפתה להאמין לו. עכשיו, קילפתי את תפוח האדמה המסכן בכעס גדול יותר, כבר לא מתייחסת אליו בכלל. "קייט, ברצינות. אני יודע שאת מתה לדבר איתי." הוסיף. פניו המתחננות הפכו למשועשעות ושובבות, דבר ששבר את חומת המגן הקטנה והמסכנה שהצלחתי לבנות. לעזאזל עם בנים, לעזאזל עם בנים עם שיער שחור ועיניים ירוקות, ולעזאזל עם בנים עם שיער שחור, עיניים ירוקות וקסם אישי ממיס.
נתתי לו דחיפה קטנה. "תמשיך לקלף." פקדתי.
"כן, המפקדת." הוא הצדיע, חיוך קטן משחק בפניו המושלמות, דבר שסחרר אותי לחלוטין, והמשיך לקלף את תפוח האדמה שלו עם הקולפן. אחרי חצי שעה של דחיפות קלות מצד אריק ודחיפות קלות מהצד שלי, בהחלט החזרתי לו, לא נשארתי חייבת, הגיעה קלרה אלינו, בעוד אנחנו מקלפים את תפוח האדמה האחרון.
"יפה מאוד, סיית' וקלרק. אולי אתם שימושיים אחרי הכול." אמרה. גיחכנו שנינו. "עכשיו, נתחיל לבשל. תגיד, בחור, אתה יודע לבשל?" שאלה אותו קלרה, מעט קטנת אמונה.
"אני יכול לנסות." השיב.
"בשם כל הסירים בעולם! כמה פעמים אמרתי לו לא לשלוח אלי חובבנים?! זה עסק רציני פה, לא משחקייה!" מלמלה לעצמה קלרה. הנחתי שב- 'הוא', היא מתכוונת למר מנהל, שמסתבר שאפילו בלשלוח ילדים לתורנות מטבח הוא לא טוב.
"קלרה, אני אעזור לו." אמרתי, מנסה להציל את אריק מנאום ארוך ומלחיץ מצדה.
"כן, כן. את תעזרי לו, קלרק. תקשיב טוב, טוב למה שהיא אומרת, אה סיית'?" איימה קלרה. היא נופפה מולו עם כף עץ טבולה בשאריות רוטב אדום עליה. הכף אפילו לא הגיעה לסנטר שלו, כי קלרה הייתה אישה יחסית נמוכה, אבל הוא הנהן במרץ, מראה שהבין מה יקרה לו אם יפשל – הוא יהפוך למנה העיקרית של היום. קלרה התרצתה, והמשיכה. "אתם תהיו אחראים על הכנת עוגת השוקולד. זה מתכון סודי שעובר במשפחה שלי כבר עשרות שנים, ולכן אסור לכם לספר על כך לאף אחד! אני סומכת עליכם! אנשים רבים ינסו לקחת מכם את המתכון, יענו אתכם, יקשרו אתכם.." בעוד קלרה ממשיכה לפרט בדיוק מה יעשו לנו אחרי שנדע את המתכון הסודי, בדרמטיות מוחלטת, אני חייבת לציין, אריק שלח לי מבט מופתע שהבהיר לי שהוא בטוח שהיא משוגעת. מה שהיה נכון. קלרה לא הייתה בן אדם שפוי בדעתה. אומנם היא הקדישה את כל חייה למטבח, והייתה חרוצה, מסורה ואישה שאוהבת את עבודתה בכל ליבה, אבל מטורפת לחלוטין. אני די בטוחה שכבר כמה וכמה פעמים פוטרו עובדי מטבח אומללים רק בגלל שקצצו פטריות קטן מידי, או אולי אפילו פוטרו על פחות מזה. "יצלו אתכם על אש קטנה, ויכריחו אתכם להגיד את המתכון. מהיום תאלצו לברוח מהבית ולחיות כבודדים במערות מטונפות אי שם באסיה הרחוקה.." המשיכה קלרה, מביאה את מונולוג חייה. אני די בטוחה שהיא חשבה שהיא נמצאת על במה בהצגה המאוד מאוד מבוקשת, 'קלרה והסירים'.
"המתכון, קלרה. מה המתכון?" קטעתי אותה. אם לא הייתי עושה את זה, היא הייתה ממשיכה ככה שעות. חוץ מזה, אני בערך הבן אדם היחיד שקלרה אוהבת בכל ליבה ולא תהרוג אותו בעזרת מחבת כי קטע אותה. נדמה לי.
"אה, כן. המתכון המדובר. שתי כוסות קמח, חמש כפות סוכר.." קלרה אמרה את המצרכים במהירות מסחררת, בלתי אפשרית להבנה. אני ואריק מצמצנו בהפתעה.
"קלרה, אין לך אתה זה רשום?" שאל אריק בבלבול.
"ברור שלא! ומה אם יחטפו את זה שודדי מתכונים?! הכול נמצא פה, בחור צעיר." היא טפחה על ראשה, וחייכה לעצמה. אני לא בטוחה שיש דבר כזה 'שודדי מתכונים', אבל לא הפרעתי לה.
אני ואריק בלענו את רוקנו בלחץ, מבינים שנצטרך לזכור הכול בעל פה. אחרי חצי שעה מייסרת, שבה קלרה בחנה אותי ואת אריק שוב ושוב על המתכון הסודי, ואחרי שווידאה שאנחנו זוכרים את כולו באופן מושלם ומדויק עד לפרטיו הקטנים ביותר, ותאמינו לי, יש בו הרבה פרטים לזכור, היא הלכה לה, נעליה נוקשות על רצפת המטבח המצוחצחת.
"בחיי שהיא אישה משוגעת. מצחיקה ומסורה לעבודתה בכל רמ"ח איבריה, אבל משוגעת." אמר אריק באימה אחרי שהלכה. צחקתי בקול, מתקשה לעצור את צחוקי, כשהוא מחייך חיוך קטן.
"אבל אתה חייב להודות שהיא אישה טובה." אמרתי כשנרגעתי.
"ברור, אם את מצליחה למצוא טוב לב בין כל שכבות האימה והשיגעון שלה." אמר. הייתי בטוחה שהוא עדיין מפחד מכף העץ שלה. אני עדיין בטוחה.
"אם אתה לא רוצה שאני אאיים עלייך, כדאי שתציית להוראתי, חייל." אמרתי בקול סמכותי מזויף. מעולם לא הייתי משועשעת מאוד וקלילה מאוד כמו באותו רגע, ואני די בטוחה שזה היה בזכות נוכחותו של אריק. הוא פשוט סחרר אותי, אין הסבר אחר. הוא הרצין, אבל שלח לי חיוך מתגרה במקצת. התחלנו להכין את העוגה, שהייתה די מסובכת למעשה, בדייקנות ובפירוט רב. לאחר שעה וחצי של עבודה קשה על העוגה, ועוד חצי שעה בתנור, הוצאנו את העוגה בחשש. "שנטעם?" שאלתי בפחד. אם העוגה לא יצאה טוב, העדפתי ששודדי מתכונים יתפסו ויענו אותי, יעשו את כל הדברים האיומים שקלרה הזכירה קודם, מאשר שהיא תתפוס אותנו. אריק הנהן. לקחנו כפית וטעמנו מעט מהקצפת הפריכה. היא הייתה טעימה להפליא. טעמנו חתיכה קטנה וכמעט בלתי מורגשת מהעוגה עצמה, ולמזלנו זה יצא טעים מאוד.
לפתע, השעון במטבח הורה על השעה אחת עשרה בדיוק, זמן ארוחת הצהריים מתקרב. ראיתי את קלרה באה אלינו באימה, טועמת מהעוגה, ונוסטלגיה משהו הופיעה על פניה. "טוב מאוד, סיית', קלרק. עבודה טובה. עכשיו, תעזרו לי לערוך את השולחנות ולהגיש את האוכל." פקדה. במשך השעה הבאה, עזרנו לקלרה להעמיס את המגשים העמוסים באוכל בחדר האוכל, וכשהגיעו הילדים, להגיש אותו. באופן מקרי לחלוטין, הגשתי למלאני ולרוזלין פרוסה קטנטנה של עוגה, כשלמגי וקונר הגשתי פרוסה ענקית של עוגה בתוספת קצפת. אחרי שכל הילדים הצווחנים והרעבים למזון הלכו, אני ואריק נשארו כדי לעזור בניקיון המטבח. לבסוף, בשעה שלוש בערך, שיחררה אותנו קלרה מתורנות המטבח המפרכת, וחזרנו הביתה, כשאנחנו תשושים ועייפים. אריק ליווה אותי הביתה, דבר שאפשר לי להיות איתו עוד עשרים דקות שלמות.
"זה היה חתיכת יום." אמר.
"כן. לפחות קלרה קיבלה עזרה." חייכתי. הוא החזיר לי חיוך, וכמו בכל פעם מחדש, החיוך שלו גרם ללב שלי לדהור בקצב מטורף. "אז איפה אתה גר?" הוספתי.
"בהמשך הרחוב. ואת?" שאל.
"ברחוב לא רחוק מכאן. אני גרה עם סבתא שלי." הסברתי.
"מה עם ההורים?" שאל בעדינות.
"הם מתו כשהייתי בת ארבע. אני לא ממש זוכרת אותם." אמרתי בעצב.
"הו. מצטער לשמוע." אמר בכנות. הנהנתי, מראה לו שזה בסדר גמור. "גם אני איבדתי את ההורים שלי." הוסיף בצער. חייכתי חיוך מנחם. אנחנו באותה סירה בעניין הזה. המשכנו ללכת בשתיקה, זה לצידו של זו. כשהגענו לבית שלי, הוא ליווה אותי עד לדלת כמו ג'נטלמן אמיתי, ונפרדו לשלום.
"ביי, קייט." אמר בחום. הוא הסיט שערה סוררת אל מאחורי אוזני, מאיץ את קצב ליבי, הופך את קצב הנשימה שלי ללא סדיר, וכמעט גורם לי לשכוח את שמי.
"כן.. כן.. ביי." אמרתי כמתוך חלום. הוא חייך חיוך מתוק אחרון ופנה אל הרחוב שלו. נכנסתי הביתה, מתנדנדת ומתקשה לנשום. המחשבות התרוצצו במוחי באי סדר מוחלט, והתאמצתי לשמור על הליכה ישרה ללא נפילה. כשסבתא הציעה לי לאכול ארוחת צהריים, הסברתי לה שאכלתי בבית הספר מספיק לשנה שלמה, מה שהיה נכון. היא זעפה מעט, אבל וויתרה. לא הייתי מסוגלת לקרוא בספר הירוק, בטח שלא להכין שיעורים. ידעתי שרק שינה תעזור לי להשתלט על התחושות והרגשות שהציפו אותי, מאיימים לגרום לי לקרוס. הלכתי לישון, מצפה לחלום שבו אריק מתחתן, ואולי אפילו לחלום המקורי שאותו חלמתי עשר שנים שלמות, שבו אני פוגשת את אריק בפעם הראשונה, כשאני בת לא יותר משבע. החלומות האלו, שאיימו להטביע אותי בדיוק כמו הים, היו לא צפויים ומטרידים, ולכן לא יכולתי לצפות שבאותו הלילה חלום חדש יופיע. חלום שבו, בדיוק כמו קודמיו, אריק מת. אבל הוא לא היחיד שמת בחלום, וזה בדיוק מה שהלחיץ אותי.