מודעת – פרק 3

פרק 3

הסתכלתי מסביבי. הספרייה הייתה שקטה, בדיוק כמו שספרייה אמורה להיות. היו בה מעט אנשים, רובם מבוגרים, והמון המון ספרים. חיפשתי מצלמה נסתרת, או כל רמז אחר שיעזור לי לגלות מי משחק איתי. ספר ירוק וחלק, עבה ומסתורי, ובתוכו פתק עדין שעתיד להתפורר, עם המילים 'לפעמים חלומות מתגשמים', נשמע כמו מתיחה טובה על חשבוני. זה הרגיש כמו בדיחה, כמו עוד חלום, לא פחות מסתורי מקודמיו, כרגיל. מסתורין כבר הפך ממזמן לחלק משגרת היום יום שלי. לכן החלטתי לשתף פעולה, כי אם זה לא חלום או בדיחה, הספר הזה מנסה לומר לי משהו, ואני חייבת לגלות מה במהירות המרבית. אז השאלתי אותו. את הספר ההזוי והעתיק, שבאופן די מלחיץ דמה מאוד למחברת החלומות הירוקה שלי. ירוק, למעשה, היה הצבע האהוב עלי, דבר שמשך אותי לקרוא בספר אפילו יותר. יצאתי מהספרייה, כשאני לא שוכחת לברך את גברת הרבר לסוף שבוע נעים, מנומסת שכמותי, וצעדתי במהירות בדרך חזרה הביתה. מלבד שהייתי רעבה מאוד, ויכולתי לשמוע את המרק של סבתא קורא לי ממרחקים, הייתי מסוקרנת לגבי הספר, והשתוקקתי כבר לשבת בחדרי ולקרוא בו. נכנסתי הביתה, הנחתי את הספר העתיק בחדר שלי, שלא כל כך השתלב בנוף הספרים והמחברות המודרניים שלי, וירדתי למטה, מוכנה לארוחת צהריים יותר מתמיד. סבתא הגישה לי קערת מרק חם ולחם לצידו, בדיוק כמו שאני אוהבת, והסתכלה עלי בציפייה כדי לראות מה גזר הדין. "מושלם, כמו תמיד." אמרתי בחביבות, אחרי שלגמתי מעט מהמרק. היא חייכה חיוך גאה ומסופק.
"יופי, נייטה שלי, ולכן אני מצפה שתסיימי את כל הקערה." אמרה לי. יש לי בעיה בלסיים את כל האוכל מהצלחת, בדיוק המגרעת שסבתות לא אוהבות בנכדיהן. איכשהו, ואני באמת לא יודעת למה או איך, אני תמיד מאבדת את החשק באמצע, או את התיאבון. באופן כללי, אני לא בן אדם שאוכל כל כך הרבה, כשחושבים על זה.
"סבתא, את יודעת שאני לא אסיים את זה." אמרתי בייאוש. היא שלחה לי מבט מאיים. "אבל אני אשתדל." הוספתי בלחץ. היא צחקה לעצמה, ועזבה את המטבח כדי לפתור עוד תשחץ להיום. סיימתי את האוכל בזריזות, ואת השאריות שנשארו נתתי לפליקס, כלב רחוב שמנמן שאימצתי לעצמי כשהייתי בת עשר. הוא כשכש בזנבו, כיאה לכלב מרוצה, וליקק את קערת המרק שלי. חייכתי לעצמי, ועליתי בחזרה לחדרי.
הוצאתי את הספר בזהירות מהתיק, מפחדת שיתפרק, וישבתי על המיטה הגדולה שלי כדי לקרוא בו. מסתבר, שלספר קראו 'מודעת' לפי העמוד הראשון. שורות צפופות ומסודרות, בכתב מוכר להפליא, בדיו שחורה ובלויה על גבי דפים מצהיבים, היו כתובות שם, ממלאות את הספר. הסתקרנתי, והתחלתי לקרוא את השורות הראשונות, לא יודעת מה מצפה לי.
§ "תמיד אהבתי אותו. מאז שהייתי ילדה קטנה. אני גדולה עכשיו, נערה מתבגרת, ואני עדיין אוהבת אותו. תמיד אהבתי, ותמיד אוהב.
באותו יום, שכבתי במיטה, ונזכרתי בפעם הראשונה שראיתי אותו, כשלא הייתי יותר מילדה קטנה. בחלום. כשחלמתי באותו לילה חורפי וגשום אז, ראיתי אותו לראשונה." §
סגרתי את הספר בחבטה. עיני הפעורות מתדהמה סרקו בלחץ את החדר השלו והנעים שלי. החדר היה שקט, קרני השמש נראו מבעד לוילונות הכחולים שלי, וראיתי את פליקס, שאריות מרק על פיו, מסתכל עלי במבט תמים. יכולתי לשמוע את הציפורים מצייצות בחוץ, ואת האנשים שהולכים ברחוב, לא מודעים למה שמתרחש. עכשיו הייתי בטוחה שזו בדיחה. שזו מתיחה על חשבוני, ושמישהו לועג לי על החלומות החוזרים ונשנים שלי. שמישהו למעלה ממש משועמם, ופשוט מצא פראיירית לעבוד עליה. אני כרגע קראתי תיאור מדויק באופן מלחיץ, על החיים שלי, כשאף אחד מלבדי לא אמור לדעת על זה. חוץ מזה, הספר נכתב בגוף ראשון, כלומר שאני היא המספרת, למרות שמעולם לא כתבתי את זה או דבר דומה לזה. הצצתי אל הספר בחשש. הכריכה הירוקה והקשה שלו, שעכשיו הבנתי שצבעו לא מקרי, ששום דבר כנראה לא מקרי בחיים האלה, קרצה לי, ופיתתה אותי להמשיך לקרוא. פתחתי אותו, בחשש מסוים, ודפדפתי כמה עמודים קדימה. המשכתי לקרוא.
§ "הפעם, מצאתי את עצמי בדיוק כמו שאני, נערה מתבגרת, בים לבן וכחול. על החוף, הייתה במה לבנה וגדולה, מקושטת בסרטים לבנים, והפעם היה הים מלא באנשים גדולים או קטנים, לבושים בשמלות או בחליפות מהודרות. גם אני עצמי, לבשתי שמלה כחולה עדינה, ושערי הפזור נח על כתפיי ברישול, כשסיכה קטנה נעוצה במרכזו." §
הפעם אפילו לא טרחתי לסגור את הספר, פשוט העפתי אותו ממני בבעתה, והוא נחת הישר בתוך תיק בית הספר שלי. פליקס נראה מרוצה מהעניין. הוא קפץ אל מיטתי, משתוקק לחיבה. ליטפתי אותו בחוסר שקט, בחוסר נחת. לאחר שנרגעתי מעט, קמתי מהמיטה והתחלתי להכין את שיעורי הבית הרבים בכימיה, שיאמר לזכותו של מר פלקר, בהחלט העסיקו אותי עד לשעות הקטנות של הלילה. נרדמתי בבגדי, איפשהו באמצע בין השולחן למיטה, כשהחלום מהלילה הקודם חזר על עצמו. החתונה, החרטה במבטו של הנער, שעכשיו התברר כאריק סיית', הצונאמי, המוות, ואז הקימה בבהלה, כל פעם מחדש. נאנחתי בייאוש, יודעת שהיום אני לא אישן שמונה שעות, וחיכיתי עד לעלות השחר ערה. פשוט בהיתי בתקרה במבט אטום ומיואש, כשמחשבות מתרוצצות במוחי בלי הפסקה, מתעקשות להציק לי. כשקרני הבוקר הראשונות האירו את חדרי, קפצתי מהמיטה בשמחה והתארגנתי בזריזות, מצפה לעוד יום חדש ומלא הפתעות. אכלתי בחוסר חשק בולט את ארוחת הבוקר שלי, והשארתי חצי ממנה, כמובן. דפיקה בדלת, שהתבררה לאחר מכן כמגי, חסכה ממני את הנאום של סבתא על 'לסיים הכול מהצלחת, ושיש ילדים רעבים באפריקה, אי שם.'
"היי, קייט." אמרה לי בעליזות לאחר שיצאנו מהבית.
"היי." התאמצתי להיראות הכי שמחה שיכולתי, ולא טרודה במחשבות או תשושה ועייפה.
"הכנת את השיעורים בכימיה?"
"הכנתי."
"אז זה אומר שתתני לי להעתיק?" שאלה במתיקות. היא רפרפה בריסיה בחיבה, ונתנה לי מבט שהיה ממיס כל אחד.
"בסדר, בסדר. אני אתן לך להעתיק." הסכמתי בהכנעה.
"יש!" צהלה. גיחכתי לעצמי. ואז, היא החלה לדבר על אמה המעצבנת, שריתקה אותה למשך שבוע שלם, כי היא נאלצה לשלם חשבון טלפון גדול במיוחד החודש, לא קשה לנחש בזכות מי. הגענו לשערי בית הספר, ונכנסו לכיתת כימיה בזריזות. הצלצול נשמע, ומר פלקר נכנס לכיתה בדיוק בזמן, כמו תמיד, לא שנייה אחת פחות או יותר. אישוניה של מגי התרחבו בפחד ברור, והיא החלה להעתיק במהירות עצומה את שיעורי הבית הבלתי אפשריים להבנה שלי.
"בוקר טוב, תלמידים." אמר מר פלקר בקול סמכותי. מלמולים של הסכמה או ייאוש, ואפילו עייפות, נשמעו ברחבי הכיתה, והוא הסתפק בזה כדי להתחיל את השיעור. מגי העתיקה במרץ, ידיה כואבות מהמאמץ, אבל שנייה אחת לא זהירה ומר פלקר קלט את זה. הוא חייך חיוך מסופק וגאה, כזה שהבהיר למגי שהיא בצרות צרורות. היא בלעה את רוקה בלחץ, וחיכה חיוך תמים וממיס. זה לא עבד עליו.
"העלמה אולסון, תתחלפי בבקשה עם מר סיית', ותחזירי לעלמה קלרק את המחברת שלה עם השיעורים. אה, ומחר בבוקר אני רוצה לראות את השיעורים האלו להגשה במשרדי." הוסיף ברשעות. הוא חייך חיוך נבזי, בעוד מגי נועצת בו מבט רושף, שנאה ברורה נובעת משניהם. אריק סיית' עבר לשבת לידי, מופתע ונבוך משהו, בדיוק כמוני. מר פלקר התרצה, והמשיך בשיעור. במשך כל השיעור נמנעתי מלהביט לעברו של אריק. לא מספיק שהוא חושב שאני משוגעת לגמרי, כזו שחולמת חלומות על אנשים שאני לא מכירה במשך עשר שנים ארוכות, הוא נראה נבוך, מבולבל וקצת עייף, בדיוק כמוני. "עכשיו, תלמידים, נעבור אל הניסוי." שמעתי את מר פלקר אומר. במשך כל החמש דקות הבאות, הוא הסביר את מהלך הניסוי שאנחנו עומדים לעשות, ואיך אפשר להימנע מטעויות נפוצות. ראיתי שאריק מקשיב בריכוז רב, בעוד אני תוהה למה אני בכלל מסתכלת עליו מלכתחילה. "ועכשיו, לאחר הקדמה מקוצרת, התחילו בניסוי. יש לכם שלושים דקות." אמר המורה.
"טוב, זה אמור להיות די פשוט." אמר אריק, בעוד הוא פונה אלי.
"כן." הסכמתי. חייכתי חיוך קטן, מנסה לתקן את הרושם שיצרתי בפגישתנו הרשמית הראשונה. הוא חייך חיוך מהוסס ונבוך, ומיהרנו להתחיל בניסוי. לאחר רבע שעה סיימנו את הניסוי, כשהאחרים לא היו אפילו קרובים לסיום. הייתה שתיקה מביכה לכמה דקות, שהופרה לבסוף על ידי.
"תקשיב, בקשר לאתמול, אני באמת התבלבלתי בינך לבין מישהו אחר." שיקרתי. זה היה הוא, כל דקה שהייתי איתו זה רק הובהר לי יותר, אבל לא רציתי שיחשוב שאני משוגעת יותר מהרצוי. אז שיקרתי. הוא בלאו הכי לא יודע על מה אני מדברת, שקר אחד קטן לא יזיק לאף אחד, להפך, הוא רק ישפר את התדמית שלי.
הוא השתהה מעט בתשובתו, עיניו זהירות, ובחר את מילותיו בקפידה. "ככה חשבתי." אמר לבסוף.
"אני מצטערת, אני לא יודעת מה עבר עלי. פשוט תשכח מזה." אמרתי בהתנצלות מסוימת. קיוויתי שהתחינה בקולי שיסלח לי, לא הייתה ברורה כל כך, אחרי הכול.
"נשכח ונסלח. אז מה את אומרת, שנכיר כמו שצריך הפעם? נעים מאוד, אריק." הוא הושיט את ידו ללחיצה, וחייך חיוך מתוק. לחצתי את ידו, בעוד אני ממלמלת ומגמגמת את שמי.
"מאיפה עברת?" שאלתי בסקרנות. רציתי להכיר אותו, לדעת עליו הכול, ולכן הגעתי למסקנה שכדאי שאני אתחיל בשאלה המתבקשת ביותר – מאיפה הוא עבר לכאן, ולמה לעזאזל.
"מניו יורק." אמר בפשטות. יכולתי להרגיש יותר מאשר לראות, את הלסת שלי נפתחת בתדהמה, פעורה, ואותו מגחך בשעשוע.
"למה עברת מה – עיר, עיר שכל אחד היה רוצה להיות בה, לעיירה הקטנה והנידחת ביותר בצפון ארצות הברית?" שאלתי בהפתעה.
"עברתי לגור אצל סבא שלי." אמר בכנות.
"הו." שמעתי את עצמי אומרת. "ולמה עברת לגור אצל סבא שלך, אם מותר לי לשאול?" הוספתי בנימוס מושלם.
"הייתי צריך קצת שקט מהבית, להתרחק מהעומס." אמר בקצרה. הנהנתי בהבנה, והנחתי לו. הבנתי שהוא לא רוצה להגיד יותר מזה, ובינתיים, זה מספיק.
"טוב, שלושים הדקות שלכם תמו. אני אעבור עכשיו בין כל צוות, ואבדוק את תוצאות הניסוי שלכם." אמר מר פלקר. בדיוק כמו שאמר, הוא עבר בין כל צוות לניסוי כדי לבדוק את התוצאות. אם מדברים בכנות, התוצאות שלנו היו הכי טובות. "כל הכבוד העלמה קלרק, ומר סיית'." אמר בגאווה ברורה כשהוא עבר לידנו. לאחר שעבר בצוות האחרון בכיתה, מגי וקונר, ודאג להבהיר להם שהתוצאות שלהם הן ללא ספק לא ברמה, כדבריו, ולאחר שנתן לנו ערמה כפולה מזו של אתמול של שיעורי בית, נגמר השיעור ויצאנו מהכיתה במהירות.
"הוא כזה בלתי נסבל! הוא נהנה מלהיות מרושע. זה הכי שפל שיש!" אמרה מגי בכעס כשיצאנו.
"כן, אני לא אתפלא אם הוא עדיין גר עם אימא שלו." הסכמתי. ברצינות, מי הייתה רוצה גבר ממורמר ומזדקן, מרושע וגועלי, ועוד אחד שחי לפרנסתו כמורה לכימיה? מגי צחקה בקול, מדביקה גם אותי בצחוקה, בעוד אנחנו הולכות לנו במסדרון בית הספר צוחקות אל עבר השיעור הבא, שיעור עם הנוראה מכל – גברת שנדלר.
היום עבר לאיטו, לא מהר מידי או לאט מידי, כשאני עוקבת כל היום במבטי אחר אריק. בסוף היום, לאחר שהצלצול הגואל נשמע, מגי דאגה לפטפט כל הדרך הביתה על שיעור כימיה, ולהזכיר לי את העובדה שישבתי ליד החתיך החדש והמסתורי.
"מג, בחייך, הוא לא כזה חתיך." אמרתי בהכנעה, לאחר דקות רצופות של דיבור לא פוסק על אריק סיית' מצד מגי.
"אז למה הסתכלת עליו כל שיעור כימיה, והסמקת אחרי כל מילה שנייה שהוא הוציא מהפה?" שאלה אותי בשובבות. עיני נפערו בתדהמה. הממזרה הזאת! היא עקבה אחרינו כל השיעור!
"א.. אנ.. אני לא.." התחלתי.
"תחסכי ממני, את ממש מסוחררת ממנו. פשוט תודי." היא חייכה חיוך שובב. נאנחתי. אז נכון, תוך פחות מיום הוא הפך להיות חלומה של כל נערה בתיכון "היידסון" – התיכון שלי, והוא היה אותו אחד שאני חולמת עליו כבר עשר שנים, דבר שלא הקל עלי בכלל, אבל אני לא מסוחררת ממנו. ממש לא. בטח לא ברמה שנדרשת לספר את זה למגי.
"מג, אני לא מסוחררת ממנו. יכול להיות שהוא לא כל כך מכוער.."
מגי הסתכלה עלי בספק. "יש לי הרגשה שיתפתח מזה משהו." קטעה אותי.
"הדבר היחיד שיתפתח מזה, זה שנכין את העבודה השנתית בכימיה ביחד. זה הכול." אמרתי בעייפות. מגי חייכה חיוך קטן.
"נחיה ונראה." אמרה במסתוריות. היא נפרדה ממני לשלום, והלכה לביתה, כשהיא לא מפנה את מבטה לאחור. התקדמתי הביתה בצעדים קטנים ומהורהרים, כשאני טרודה במחשבות. כנראה לא שמתי לב לאן אני הולכת, זה קורה לי הרבה בזמן האחרון, כשנתקעתי במישהו.
"מצטערת, לא ראיתי אותך." אמרתי בהתנצלות. הרמתי את מבטי, ולא האמנתי למזלי. זה היה איש מבוגר, פניו מוארכות, שיער סיבה לבן עומד מקרקפתו, והוא נראה רגזן במיוחד. עיניו הירוקות היו חסרות הבעה. זה היה דייגו ארמונה, הזקן המטורלל והרגזן שגר בהמשך הרחוב. הוא היה עשיר כמו מלך, ולכן גר בארמון משלו, מלא במשרתים, לגמרי לבד. היה אפשר לראות שהוא היה נאה מאוד בצעירותו, אבל עם השנים פניו התכערו, קמטים נוספו, והוא הפך לזקן עשיר, ממורמר ורגזן, שאף אחד לא היה רוצה בחברתו. כל ילדי העיירה פחדו ממנו, כיוון שתמיד גער בהם על משחקיהם. אותי לעומת זאת, הוא תמיד סקרן. כשהיה עובר ברחוב וכל נשות העיירה היו מרכלות עליו, כמה 'גס רוח ולא נעים לבריות' הוא, הייתי נועצת את מבטי בו, מלאה בסקרנות. תמיד חשבתי לעצמי בתור ילדה קטנה שהוא מחביא משהו, סוחב את זה איתו במשך כל השנים, ושהארמון המלכותי שלו מסתיר אוצרות יקרי ערך ומשמעות. כשהתבגרתי, הבנתי שזה כנראה לא המצב, ושהוא פשוט רגזן מטבעו, אבל הוא עדיין סיקרן אותי, עם או בלי האוצרות בארמון. עכשיו כשהסתכלתי עליו, הוא הזכיר לי מישהו, אבל לא יכולתי לשים את האצבע על מי בדיוק. הייתי בטוחה שהוא לא זיהה אותי, לא ידע מי אני, ושמבחינתו אני ילדה חדשה בעיירה, דבר שהיה כמובן ממש לא נכון.
"תשימי לב לאן שאת הולכת, אה?" אמר לי בנימה רגוזה. יכולתי לשמוע מבטא ספרדי כבד שהשתלב טוב מאוד עם המילים האמריקאיות.
"אני מתנצלת, לא יקרה שוב." אמרתי בהתנצלות.
"כן, כן. אתם הצעירים אותו דבר. מבטיחים משהו, אבל אף פעם לא מקיימים." מלמל לעצמו בעצב.
"סליחה?" שאלתי אותו. הוא הפנה לעברי מבט שהבהיר לי שדבריו נועדו רק לאוזניו, ושאני לא אתעסק בעניינים שלא שלי, חטטנית, או לפחות מבט דומה לזה, פחות או יותר. הוא עקף אותי במהירות, כשהוא ממשיך למלמל לעצמו כמה הוא שונא בני נוער. הייתי בטח שונאת אותו לגמרי אחרי שאמר את זה, אילולא הייתי מסוקרנת ממנו כל כך. רציתי לגלות מה הוא מסתיר, מה הסוד הגדול שמסתתר מאחורי הפנים הקמוטות, השיער סיבה הלבן, והנימה הרגוזה תמידית, שפעם בטח לא היו קיימים כשהיה גבר צעיר ונאה.
המשכתי ללכת אל עבר הבית, משתוקקת כבר להגיע לסבתא הלנה. כשהגעתי, היא בירכה אותי בחביבות והגישה לי את האוכל של ארוחת הצהריים הפעם, כמו תמיד. כשסיימתי את האוכל, ואת השאריות נתתי לפליקס המרוצה, עליתי לחדרי כדי להכין את שיעורי הבית הרבים מאוד בכימיה, יודעת שמצפות לי שעות ארוכות באיזון משוואות כימיות, ושאלות מעיקות על קשרים בין מולקולריים, כמו שנוהג לכנות את זה מר פלקר. חיטטתי בתיקי, מחפשת את המחברת והספר הארורים, כששמתי לב לדבר מה חשוד שהציק לי בזווית העין. בין כל הספרים והמחברות החדשניים שלי, לא היה זכר לספר הירוק, העתיק והמרופט. הוא נעלם מבלי להשאיר זכר.