מודעת – פרק 2

שיניתי את השם מ – "התגלית הגדולה ביותר של האנושות" ל – "מודעת", כי השם הזה עיצבן אותי, וכי החדש מתאים יותר לסיפור ;)

פרק 2

הצלצול נשמע, וכל התלמידים בכיתה קמו ממקומותיהם ושעתו אל עבר הדלת. אריק היה ביניהם, כשהוא מלווה בחבר החדש שמצא לעצמו, קונר. עדיין הייתי מסוחררת מהידיעה שגיליתי. קמתי, מתנדנדת מעט, עדיין בקהות חושים ברורה.
"את באה?" שאלה אותי מגי בדאגה. הנהנתי. בקושי הצלחתי להוציא מילה מהפה, עדיף לא לדבר בינתיים, עד שאירגע. ארגנתי את דברי בזריזות, לקחתי את תיקי, ואני ומגי הלכנו לחדר האוכל בבית הספר, המקום שבו אתה תמיד יכול למצוא אוכל חם שהוכן באהבה על ידי קלרה, הטבחית הראשית בבית הספר. קרלה, פשוט ככה, ללא שם משפחה או תארים מסובכים ורשמיים, הייתה אישה בשנות החמישים לחייה. היא הייתה שמנמנה מעט, עיניה חומות, שיער סיבה מבצבץ מהפקעת שלה, ולב אחד גדול. בכל הנוגע לאוכל, תשאירו את זה לה, ואל תתעסקו איתה, כי כשקלרה עצבנית, כולם מפחדים, זה ידוע. אבל אם לא התעסקתם איתה, תגלו אישה חביבה וטובה, כזו שמוכנה לשמוע כל שעל ליבכם, בין זמן חתיכת מלפפון אחד לאחר.
אני ומגי התיישבנו באחד משולחנות המזנון, באחד מהשולחנות המרוחקים והמבודדים, אחרי שדאגנו להעמיס על הצלחת כל טוב – פירה, קציצות, פשטידה, סלט, עוף ואורז, ולקינוח, פרוסה מהמתכון הסודי, שלא היה מבייש אף שף, מאת הטבחית קלרה לעוגת השוקולד הכול כך טעימה שלה. מהשולחן המרוחק שלי, יכולתי להבחין באריק וקונר שנכנסו לחדר האוכל. כל מבטי האולם הופנו אליהם, או יותר נכון, אל אריק. ראיתי את מלאני סטרייט, מלכת בית הספר, משתנקת בפראות מהחסה שאכלה, כשאריק נכנס. גיחכתי לעצמי. היא נזפה בחברות שלה, אלו שקוראות לעצמן חברות שלה, אבל מתפקדות יותר כשומרות הראש שלה, וסידרה במהירות את שערה הארוך והבלונדיני. היא חייכה במתיקות, מבט נחוש על פניה, וקמה מהכיסא, כשהיא מפיצה את ריח הבושם המשכר שלה לכל עבר. היא הלכה אל עבר אריק, כמו דוגמנית על מסלול אופנה, וחייכה במתיקות מגעילה לעברו. היא התעלמה מקונר לחלוטין, למרות שהוא היה החבר שלה, עד עכשיו.
"היי. נעים מאוד, אני מלאני סטרייט. אתה יכול לבוא ולשבת איתנו."
"נעים מאוד, מלאני. תודה רבה על ההצעה." אמר אריק בנימוס. הוא חייך חיוך קטן ומזויף. ראיתי את מלאני ממשיכה לדבר איתו בהתלהבות ובילדותיות, תוך שהיא מסובבת תלתל שער בלונדיני וסורר על אצבעה. קונר לעומת זאת, נראה מופתע מהשינוי הפתאומי.
"מלאני, אפשר לדבר איתך רגע?" שאל באיפוק. מלאני העיפה מבט לעברו, כזה שהבהיר שרק הרגע שמה לב לקיומו.
"כן, כן, בטח. מה שתרצה. אז אתה בא, אריק?" שאלה בקול מתפנק.
"אה, טוב." הסכים בהכנעה. אני מניחה שלמרות שהוא חדש, הוא קלט יפה מאוד. למלאני לא מסרבים.
"יופי!" צהלה. "זה השולחן שבמרכז החדר, קשה לפספס אותו." קרצה לו, וצחקקה. אריק מצמץ בהפתעה ובמבוכה, והלך אל השולחן במרכז החדר, זה שקשה לפספס, כמו כבר הבין.
"כן, קונר?" אמרה בשעמום. היא הביטה בציפורניה המטופחות באדישות.
"מה זה היה?" שאל בקול מאופק.
"היה מה?" היתממה.
"כל זה. מה שהיה עם אריק. אני חבר שלך."
"לא, אתה כבר לא." אמרה בשעמום. זה היה נדמה שהיא פיהקה, אבל לא הייתי בטוחה לגמרי.
"את זורקת אותי?!" שאל בתדהמה.
עכשיו היא פיהקה. "כן, אבל אנחנו תמיד יכולים להישאר ידידים." אמרה בחיוך מתוק וממיס, והלכה בחזרה לשולחנה, כשנקישות נשמעות מעקביה על הרצפה. קונר נשאר מבולבל ונבוך, כועס כנראה על שנתן לה לשחק בו כך. הוא יצא מחדר האוכל בסערה. כשמלאני התיישבה בשולחן, צמוד מידי לטעמי לאריק, הוא מייד הבין שמשהו לא בסדר.
"איפה קונר?" שאל בחשד.
"הוא הלך." אמרה באדישות.
"הוא לא חבר שלך?" שאל. בחיי, הבחור קולט מהר.
"כבר לא." השיבה, כשחיוך פלרטטני ומלא משמעות מתנוסס על פניה הבובתיות.
"אני מבין. תראי, מלאני, אני לא כזה. מצטער." אמר, וקם מהשולחן. מלאני מצמצה בהפתעה. יכולתי לראות שהיא האדימה, מכעס או מבושה, לא ברור, ושילבה את ידיה על חזה בהפגנתיות. הוא התרחק מהשולחן, ויצא מחדר האוכל, כשהוא לא מעיף מבט אחד לאחור. מלאני נעצה בו מבט רושף.
סיימתי את האוכל במהירות וכך גם מגי, ויצאנו מחדר האוכל. "אני הולכת ללוקר, אני אפגוש אותך כבר בכיתת כימיה?" שאלתי. מגי הנהנה, והלכה במסדרון אל עבר מעבדת כימיה. פניתי לכיוון השני, פניה חדה מידי כנראה, לכיוון הלוקרים.
יכולתי להרגיש גוף מוצק, גבוה ועדין משהו, מתנגש בי. "הו, אני מצטער. לא ראיתי אותך." אמר הגוף בהתנצלות. הרמתי את מבטי. מסתבר שלגוף היה גם פרצוף, ואחד יפה במיוחד. זה היה, מי אם לא, אריק סיית', הבחור המהמם מהחלומות המטרידים.
"זה אתה!" השתנקתי.
"מה?" שאל בבלבול.
"זה אתה!" אמרתי שוב. עיניו הירוקות המיסו אותי, פלא שהצלחתי בכלל לדבר, ולא לגמגם או להסמיק כמו טיפשה מוחלטת.
"שוב, מה?"
"זה אתה מהחלומות. החלום שרודף אותי כבר שנים." הסברתי.
"אני מצטער, אבל אין לי מושג על מה את מדברת."
"מהחלום.." גמגמתי. זה לא יכול להיות. לא יכול להיות שרק אני חולמת את החלומות האלו. "אתה לא מזהה אותי?" נאנחתי באכזבה.
"אה, אני אמור?"
"אבל זה אתה!" התעקשתי. הוא חייב להודות. אני צודקת, והוא יודה בזה. זה הוא. "למה הסתכלת עלי בכיתה?" הוספתי.
"הסתכלתי על הרבה ילדים בכיתה." התחמק.
"למה? אני רק רוצה לדעת למה." המשפט הזה, שהעביר בי גל של צמרמורת משונה, שינה את הבעת פניו ממבולבלת לנזהרת.
"תראי.. איך אמרת שקוראים לך?" שאל באיטיות.
"קייט קלרק."
"תראי, קייט, אין לי מושג על מה את מדברת. אני חושב שאת פשוט התבלבלת ביני לבין מישהו אחר."
"אבל.. אבל.."
"אני לא מופיע בשום חלום, בטח שלא באחד שרודף אותך כבר שנים. מצטער." הוא אמר במהירות, ועקף אותי. עמדתי דוממת לכמה דקות, הלוקר נשכח לגמרי, והצלצול שמבשר על תחילת השיעור הבא העיר אותי מההלם שהייתי שרויה בו. במשך כל שיעור כימיה, שבו ממש לא הייתי מרוכזת, ניתחתי את מה שאריק אמר לי מכל בחינה אפשרית. סירבתי להאמין שאני היחידה שחולמת את החלומות האלו. חלומות מטרידים כאלה לא יכולים להיות פרי המצאתו של התת מודע שלי, עם כל הכבוד לדמיון המפותח שלי. מגי ניסתה להעיר אותי כל השיעור, להוציא אותי מהעולם שהייתי שקועה בו.
"קייט, קייט! מה קורה לך היום?" שאלה בדאגה.
"כלום. אני בסדר. ממש בסדר." עניתי. הייתי חייבת להראות לה שאני בסדר, שאני חיה והכול, אז לקחתי לגימה מהבקבוק שלי.
"החדש ממש מסחרר אותך, אה?" היא אמרה בערמומיות. המים נתזו עליה, עפים באוויר הישר אל החולצה שלה, בעוד היא מגחכת לעצמה. "קיבלתי את התשובה שלי." הוסיפה.
"הוא לא מסחרר אותי." מחיתי.
"כן, כן. בטח."
"באמת! הוא רק פנים יפות, זה הכול. הוא גם בטח נפוח ומלא מאוד בעצמו." התעקשתי.
מגי הרימה גבה בספק. "טוב, אני אעזוב אותך, בינתיים. עכשיו, תעזרי לי בניסוי הזה, אני עלולה לפוצץ את כל המעבדה, וזה לא דבר שמר פלקר יאהב במיוחד." מר פלקר, האדם המתחכם ביותר בהיסטוריה, היה המורה לכימיה. מגי, אם מדברים בכנות, לא הייתה התלמידה הכי טובה בכיתה, בטח שלא בכימיה. היא שנאה את המקצוע הזה, בשונה מאוד ממני. אחרי הניסוי, שהיה די פשוט בבסיסו, ואחרי שמר פלקר דאג לתת לנו עיסוק לכל אחר הצהריים, ערמה לא מבוטלת של שיעורי בית, השיעור נגמר. היום עבר די מהר, עד כמה שיום לימודים יכול לעבור מהר.
אני ומגי יצאנו מהמוסד החינוכי שקורא לעצמו 'בית ספר תיכון', והלכנו הביתה, אחרי יום מתיש. מגי גרה רחוק יותר ממני, ולכן בפנייה אל הרחוב שלה היא נפרדה ממני לשלום. נכנסתי הביתה, מריחה את ריח המרק של סבתא שמופץ בכל הבית, ואת רחש הסירים והמחבתות שבוקעים מהמטבח. הנחתי את התיק בחדרי, וירדתי בחזרה למטה, כדי לראות את השלל לארוחת הצהריים הפעם.
"היי, סבתא. צריכה עזרה?" שאלתי.
"הו, שלום, נייטה שלי. וכן, אני אשמח שתחתכי לי בצל." אמרה. מגבת הייתה תלויה על אחת מכתפיה, הסינר המוכתם והנצחי שלה עליה, וכף העץ הבלויה בידה. הנהנתי, הפשלתי שרוולים ולקחתי את הפקעת הלבנה והמרגיזה, שתמיד גורמת לי לבכות, באופן מפתיע. כשסיימתי, אמרה סבתא בחביבות, "יופי, נייטה. האוכל יהיה מוכן בעוד שעה." עיקמתי את אפי ברוגז, וגנחתי בייאוש. הסתכלתי עליה מזווית העין, כשהיא ממשיכה לבשל, והתגנבתי אל צנצנת העוגיות שהייתה על השולחן. הרמתי את המכסה, ו –
"שלא תחשבי על זה אפילו. תחכי שעה." אמרה סבתא בנזיפה, למרות שידעתי שהיא משועשעת. היא אפילו לא טרחה להעיף את מבטה לאחור, או שהיא מכירה אותי יותר מידי טוב, או שהיא פשוט רואה דרך הגב, או שניהם.
"טוב, טוב. אני הולכת לספרייה." אמרתי בייאוש ויצאתי מהבית, כשסבתא קוראת, "אל תאחרי לארוחת הצהריים, נייטה שלי." הלכתי אל עבר הספרייה שבעיר, שהייתה במרחק של חמש דקות הליכה מהבית שלי. כשעברו אותם חמש דקות מדוברות, נכנסתי אל הספרייה החמימה. הספרייה, מכל מקום, הייתה מאז ומתמיד הבית השני שלי. יכולתי לגור בין כל הספרים המאובקים, לישון שם, לחיות שם בין מדף ספרים כזה או אחר. גברת הרבר, הספרנית האהובה עלי, בירכה אותי לשלום כשנכנסתי. "שלום, גברת הרבר. יש משהו חדש?" שאלתי בנימוס.
"לא מאז שבוע שעבר." אמרה לי בחיוך קטן. הנהנתי בהבנה. "טוב, אז אני מניחה שאני פשוט אסתובב בין כל הספרים." אמרתי. התהלכתי בין המדפים העמוסים ספרים בכל הצבעים והגדלים. הלכתי אל אחד המדפים האהובים עלי ביותר, ספרי הפנטזיה למיניהם, וחיפשתי במבטי ספר כלשהו שקראתי יחסית מזמן. בין כל הספרים העבים של 'הארי פוטר', 'שר הטבעות', ואפילו 'דמדומים', מצאתי ספר עבה, מרופט וישן. הוא היה בכריכה קשה, ירוקה, וחלקה לחלוטין. דפדפתי בו מעט. העמודים היו מלאים בכתב צפוף ומסודר, משווים לספר מראה עתיק ומסתורי. כיווצתי את גבותיי בבלבול. בזמן שדפדפתי בעמודים, מוקסמת, נפל פתק קטן וצהבהב מאחד מהם. הרמתי אותו מהרצפה, ופתחתי אותו בזהירות, מפחדת שיתפורר. מצמצתי בהפתעה, מתקשה להאמין. היו כתובות שם שלוש מילים. שלוש מילים פשוטות, שבמקרה כמו שלי יכולות להיות מאוד קטלניות.

'לפעמים, חלומות מתגשמים.'