מודעת – פרק 15

פרק 15
הם הסתכלו עלי בשאלה. גלגלתי את עיני ופקדתי, ״דף ועט.״
אריק הנהן במהירות ותוך כמה שניות ספורות הביא לי דף ועט. רוז גיחכה לעצמה, בעוד דייגו שילב את ידיו על חזהו והסתכל עלי בסקרנות. ״זה פשוט מאוד,״ התחלתי. ״חידה בצורת תשחץ!״
הם מצמצו כמה פעמים והסתכלו עלי במבט אטום. נאנחתי. נטלתי את העט והחלתי לשרבט על הדף – באופן עקום למדי, אני חייבת לציין – תשחץ פשוט כפי שמופיע בכל עיתון בבוקר יום ראשון. או ככה לפחות זה עובד בעיירה שלנו. ״כל שורה בחידה של סבתא מייצגת שתי מילים, בגלל זה היא כתבה ביניהם את סימן הפלוס. למעשה, זו חידה שמורכבת מכמה חידות קטנות שיתחברו לבסוף למשפט שלם.״
״והמספר שבסוגריים,״ החל אריק לקלוט, ״מציין כמה אותיות תהיה בעלת כל מילה – בדיוק כמו בתשחץ.״
חייכתי. ״בדיוק.״
״מבריק וגאוני..״ הרהר דייגו. ״מאז ומעולם אהבה הלנה תשחצים וחידות,״ ציין. הנהנתי בכובד ראש ולפני שמחשבותי המרירות ייאיימו להטביע אותי שוב, התחלתי לכתוב את החידה על הדף החלק והנקי שהובא לי זמן קצר לפני כן. ״כיוון מערב, שתי אותיות..״ קראתי בקול.
״ים,״ אמר דייגו בפשטות. ״הים נמצא בכיוון מערב.״
״כמובן!״ מלמלתי לעצמי. הייתי צריכה לנחש שהיא תשלח אותי למקום מפגשם של לובשי הגלימות. אריק הסתכל עלי במבט מלא משמעות, כזה שהבהיר לי שהוא חושב על כך בדיוק.
״בכיוונו שוקעת השמש,״ קרא.
״מערב! למדתי את זה בבית הספר – ׳השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב׳,״ דקלמה רוז.
צחקקתי. ״נכון מאוד, רוזי. אם ככה, גם בתוך הים סבתא מפנה אותנו לכיוון מערב,״ אמרתי ומתחת לפתרון ׳ים׳ שבדף מתחתי חץ ורשמתי ׳מערב׳.
״מפתן, סף – שלוש אותיות,״ קרא דייגו.
משכתי בכתפי ואמרתי בפשטות, ״פתח.״
הם הנהנו והוא המשיך לקרוא, ״אויב – שתי אותיות.״
״צר..״ התחלתי באיטיות, מבינה את המשמעות של שתי המילים יחד. ״פתח צר..״
אריק שלח לעברי מבט צופן סוד. הנהנתי  הנהון בלתי מורגש. ״מבריק ממש! היא השתמשה במילה הנרדפת לאויב כדי לתאר לנו שהפתח הוא צר!״ צהל דייגו. בעיניו הופיע ניצוץ מוזר והבעה מתענגת כמעט הופיעה על פניו. יכולתי רק לנחש שהחידה הקצרצרה של סבתא מזכירה לו נשכחות, אולי אפילו מילדותו שלו ביחד עם סבתי. תהיתי אם בתור ילדים נהגו לפתור ביחד חידות. ״אבל על איזה פתח צר היא בדיוק מדברת?״ קולו העיר אותי מהרהורי. 
אריק מיהר לנענע את ראשו לשלילה ואילו אני מיהרתי להקריא את החידה הבאה. ״תחת קורת גג – שלוש אותיות, וההפך מקדימה – חמש אותיות.״
״בית, ומאחור. כנראה מאחורי בית,״ פתר אריק. חייכתי ומיהרתי לכתוב גם את זה על הדף, שהחל להתקשקש בחיצים ופתרונות. 
״אם ככה,״ אמרתי לבסוף, קוראת, ״סבתא שולחת אותנו לים. בכיוון מערב נמצא פתח צר ודרכו נגיע אל בית. מה שאנחנו מחפשים, יהיה אשר יהיה, נמצא מאחוריו.״
רוז ודייגו הסתכלו עלי בבלבול, כשאריק לעומת זאת הסתכל עלי במבט מלא משמעות. הוא סימן בשפתיו ללא קול, ״הולכים לשם.״ החזרתי לו מבלי שיראו, ״אתה יכול להיות בטוח.״
״טוב, ילדים, זו הייתה חידה באמת נחמדה, אבל אני מציא שלא תתלו בה הרבה תקוות. אני לא מכיר שום בית בשום ים,״ מלמל. ״אם כל הכבוד להלנה,״ הוסיף במרירות. הסתכלתי עליו, עיניו הירוקות היו עצובות. אני לא היחידה שהתאבלה על מות סבתי. מבלי להוסיף הלך דייגו ארמונה, כתפיו שמוטות מעט. 
״אני חושבת שאני אלך לעודד אותו,״ אמרה לנו רוז בנימה מתנצלת. הנהנו בהבנה בעודה עוזבת אותנו גם כן. 
לאחר מספר דקות, בהן שקעתי בהרהורים, העיר אותי אריק מהרהורי כשאמר, ״את מוכנה ללכת עכשיו?״
״מה השעה?״
הוא העיף מבט חטוף בשעון היד שהיה על פרק ידו. ״עשר בלילה. מאוחר מידי,״ אמר באכזבה.
״לא נורא, נלך מחר בבוקר,״ אמרתי בחיוך מעודד. הוא הנהן וחייך לעברי את אותם חיוכים שהיו הופכים לי את הבטן. ״אז אני מניחה שלילה טוב?״
״לילה טוב, קייט,״ חייך.
״לילה טוב,״ מלמלתי בעודו הולך לחדרו. החדר שלי סוף סוף היה מוכן, ולכן הלכתי לעברו מעט מדוכאת. ידעתי שהחלומות יחזרו, דבר שלא התגעגעתי אליו כלל. החלפתי בזריזות לפיג׳מה ונשכבתי לישון, כשהחלום הראשון – זה שחלמתי במשך 10 שנים ארוכות – חזר על עצמו.
למחרת בבוקר קרה שום דבר מיוחד שדורש ציון, חוץ מהעובדה כמובן שגילינו למה התכוונה סבתא. אני ואריק, לאחר ארוחת בוקר חפוזה, הלכנו לים. כשהגענו אליו הלכנו מערבה עד שהגענו לפתח המוכר. עברנו בו במהירות והתקדמנו בין הסלעים הפזורים על החוף. לבסוף, בקצה החוף, היה ניצב לתדהמתנו בית קטן. הוא הסתתר מאחורי סלע גדול והיה בלתי נראה מהמקום בו באנו. האצנו את צעדינו, בעוד אני חושבת איך אפשר לגור בים ומי בדיוק יעשה את זה. מחשבותי לא נמשכו זמן רב, כי בדיוק אז הגענו אל פתח הבית. זה היה בית קטן עשוי מלבנים ובטון, נראה כמו כל בית רגיל אחר. חוץ מהעובדה שהוא היה נמצא על ים, כמובן. בתיאום מושלם הקפנו אותו, מודאים מה יש מאחוריו. אבל לא היה שם דבר מלבד לחול וחול. וחול.  
אריק קימט את גבותיו בבלבול. ״אולי מה שאנחנו צריכים נמצא בתוך הבית,״ אמר לבסוף. 
״יכול להיות,״ הרהרתי. זה לא שהייתה איזו אפשרות אחרת. חזרנו אל הפתח בעוד אריק ואני שוקלים ברצינות את האפשרות לדפוק בדלת. לבסוף דפק אריק על הדלת בהיסוס משהו. כעבור כמה רגעים נפתחה הדלת.
בפתח עמדה אישה מבוגרת, בערך בגילה של סבתא ושל דייגו. עיניה היו כחולות ועמוקות ושיערו עדיין לא איבד לגמרי את צבעו – ג׳ינג׳י לוהט – והפך ללבן כולו. אומנם בפניה ניכרו קמטים רבים, אך יכולתי לראות שהיא הייתה יפהפייה פעם. גבוהה, רזה, בעלת עיניים חודרות, עצמות לחיים גבוהות ושיער שופע. ולמרות זאת, בעיניה הייתה עצבות מסוימת שכנראה ליוותה אותה במשך זמן רב, כי היה נדמה שהשתלבה בהתאמה מושלמת עם עיניה הבהירות. בנוסף לכך, על צווארה ענדה תליון כסוף ומבריק בצורת לב. ״הו! שלום,״ אמרה. היה לה קול עדין ונעים – כמעט כמו קטיפה, למרות שלא הבנתי איך הדבר אפשרי.
״שלום,״ אמרתי במבוכה.
״אתם באתם למכור עוגיות?״ שאלה.
״אה.. לא,״ ענה אריק במבוכה, מעביר את ידו בשיערו – דבר שזיהיתי שעשה כשהיה נבוך.
״הו..״ מלמלה. ״אז במה אני יכולה לעזור לכם?״ שאלה בחום.
לא ידעתי מאיפה בכלל להתחיל – מסבתי המתה והאהובה ששלחה אותנו לכאן בעזרת חידה, מהעובדה שאני חולמת חלומות מוזרים כבר עשר שנים, מכך שכל ירח מלא יש ליד הבית שלה חבורת מטורפים שמתפללים לירח, מכך שיש בבית שלה משהו שאנחנו צריכים – אלוהים יודע מה ולמה – או מהספר הירוק והמלחיץ שמתעד את חיי בצורה הכי מפורטת שיש. ועוד לא הזכרתי כלל שאני מאוהבת נואשות במישהו שלחלוטין לא רואה אותי בצורה הזו – ואני יכולה להבין למה. 
נאנחתי.
״קוראים לי קייט קלרק,״ אמרתי  – סבורה ששמי תהיה התחלה טובה – ״וזה ידיד שלי, אריק סיית׳. סבתא שלי שלחה אותנו לפה – ״
״הלנה!״ אמרה.
״את מכירה את סבתא שלי?״ שאלתי בבלבול. אריק נראה מופתע גם הוא.
״הו, אלוהים.. קרה לה משהו.. נכון? קרה לה משהו..״ שאלה בקול רועד, מבטה לא ממוקד.
למראה שפתיה הרועדות ועיניה המתמלאות דמעות נשברתי. עיני החלו לדמוע ללא שליטה. משכתי באפי, מתקשה לדבר.
״הלנה קלרק כבר לא.. לא איתנו,״ אמר אריק לבסוף בצער.
עיניה נפערו בכאב. ״תיכנסו..״ מלמלה בקול חנוק. נכנסנו בקושי אל הבית החמים. הוא היה מעוצב בפשטות ובטעם. היא התיישבה ברעד על אחת הכורסאות, בעוד אנחנו מתיישבים מולה. לבסוף נרגענו שתינו, מוחות את הדמעות בקושי, עינינו אדומות ונפוחות. ״אני כל כך מצטערת..״ החלה. ״הכרתי את סבתך, היא הייתה חברתי הטובה ביותר..״
הרמתי את גבותי בהפתעה. תהיתי כמה עוד חברים היו לסבתי בעיירה הקטנטנה הזו שאני כלל לא ידעתי על קיומם.
״קוראים לי אספרנצה ארד,״ הוסיפה.
נוצרה בין שלושתנו שתיקה מעיקה, מביכה ועצובה משהו. היא הופרה כשאספרנצה שאלה, ״אמרת שסבתך שלחה אתכם לפה?״
״כן,״ הנהנתי, מתנערת מהרהורי. ״היא כתבה לי מכתב, חידה לפני שהיא..״
גבותיה הדקות של אספרנצה הורמו בפליאה, אבל אגרופיה נקמצו בעצב. ״אפשר לראות?״ הנהנתי וחיטטתי בכיס מכנסי. לבסוף הגשתי לה את הפתק המקומט והיא לקחה אותו בידיים רועדות. עיניה רפרפו על פני הכתוב במשך כמה דקות, עד שלבסוף נשפה בתדהמה. ״אני לא מאמינה.. מעולם לא באמת חשבתי.. הגיע היום.. אלוהים אדירים..״ היא המשיכה למלמל לעצמה בעוד אריק ואני בוהים בה בבלבול. 
״גבירתי..?״ התחיל אריק.
היא הרימה את ראשה בחדות. ״אתם לא יודעים מה המשמעות של הפתק הזה.״ היא אמרה, לא שאלה. שנינו נענענו את ראשינו לשלילה. ״הו, אלוהים אדירים, הלנה.. תה. בזמנים כאלה צריך תה,״ מלמלה שוב. היא קמה במהירות מהכורסה וניגשה אל המטבח. אריק ואני לא הספקנו להחליף מבטים תוהים ומבולבלים, כשעל השולחן מולנו הופיע קנקן תה פרחוני, שלושה ספלים, קערת סוכר וצנצנת עוגיות. אספרנצה ארד התיישבה בחזרה במקומה ובעודה מוזגת לעצמה תה, החלה, ״סבתך נהגה לבוא לכאן – לביתי – פעמים רבות. הסכמנו בינינו שהמפגשים יהיו סודיים לבטחונה שלה ולבטחוני.״ מבטה החמים ננעץ במבטי וריכך את כעסי. סבתא עשתה כל כך הרבה דברים ללא ידיעתי.
ועכשיו היא .. ״אבל הייתה בינינו הסכמה אחת ברורה. אם יום אחד יקרה חה משהו היא תישלח אותך אלי. כמו שאת מבינה, היום הזה הגיע,״ אמרה בשקט. אפילו כשהייתה חנוקה מדמעות ועל סף בכי ברור, היא הייתה עוצרת נשימה. עיניה החמות וקולה הרך הצליחו להשכיח ממני את כל דאגותי הגדולות ביותר. הייתה לה מעין שלווה וכריזמה שלובות יחד, שהתערבבו טוב למדי ויצרו אישה מהפנטת ממש. וזה היה כשהייתה אישה מבוגרת, בערך בשנות השישים לחיה, ולכן לא יכולתי שלא לתהות איך הייתה כשהייתה בת לא יותר מעשרים.
אבל אריק היה מהיר קליטה יותר ממני, ושאל בנימוס, ״למה שהלנה תרצה שקייט תבוא אליך?״
היא חייכה חיוך מריר ולגמה מכוס התה, שהעלתה אדים. ״עלי לספר לקייט את כל האמת, אבל זה יוכל לחכות למועד מאוחר יותר.״ מנימת קולה הבנתי ׳שמועד מאוחר יותר׳ יהיה ללא אריק. היא רצתה להסביר כמה דברים חשובים לי, ולי בלבד. ״הו! שכחתי את הקינמון!״ אמרה פתאום. היא קמה מכיסאה בעוד אריק מבליע חיוך. היא הלכה אל המטבח זקופה ואצילית, מרחפת כמעט. היה נדמה שצריך הרבה יותר מזקנה כדי להכריע את אספרנצה ארד.
כשהיא נעלמה בפתח המטבח, אמר אריק, ״טוב, אני הולך.״
״לא!״ הצטעקתי. אולי מעט, ממש טיפונת, חזק מידי. 
הוא הרים את גבותיו בשאלה ובערמומיות, בוחן את פני הסמוקות. ״נזכרתי שאני צריך לטפל ברוז היום,״ אמר עם חיוך תמים.
״ממש,״ ביטלתי אותו.
הוא צחק. ״בסדר, אז אין לי כלום היום. אבל באמת, היא רוצה להיות איתך לבד, ואני יכול להבין אותה,״ הוא מלמל בשקט את החלק האחרון, ולמרות זאת שמעתי אותו בבירור. ליבי פרפר מעט והבטן התהפכה, אבל לא ברמה רצינית – כזו שדורשת ללכת ולהקיא את כל ארוחת הבוקר.
״בבקשה תישאר,״ אמרתי בקושי.
״מצטער, קייט, אבל הי, אני אראה אותך בבית,״ הזכיר לי בחיוך.
״כן, נכון,״ מלמלתי בעודו יוצא מהבית ושולח לי חיוך אחרון. 
נאנחתי בדיוק כשאספרנצה חזרה ובידיה כמה מקלות קינמון. היא הניחה אותם על השולחן ושאלה, ״איפה אריק?״
״הו, הוא היה צריך ללכת.. לטפל באחותו, כן,״ מלמלתי. 
״הו, הוא הלך? אני לא התכוונתי, באמת ..״ החלה בחשש.
״זה בסדר,״ מיהרתי להרגיע אותה. ״הוא טיפוס עקשן מאוד, קשה להזיז אותו ממשהו ברגע שהחליט אותו,״ אמרתי. זה היה אחד הדברים, מבין רבים, שאהבתי אצלו. העקשנות הזו. 
עיניה הכחולות פתאום נראו כאובות, מבטה נעוץ בנקודה לא ברורה באוויר. ״הכרתי את זה. זו אחת התכונות היותר מוערכות,״ לחשה. 
בהיתי בה במבט המום. ״איך את..?״ התחלתי.
היא ניערה את ראשה, כאילו מנסה לסלק מחשבות לא רצויות. היא הניפה את ידיה בתנועת ביטול לעברי, ואמרה, ״מה לאישה זקנה לשקוע בזיכרונות מרירים? אחרי הכול, יש לי הרבה דברים לספר לך.״
הנהנתי, להוטה לשמוע מה יש לה להגיד. ״אני חושבת שהתחלה טובה תהיה פתרון החידה,״ אמרה והניחה את כוס התה על השולחן. היא קמה מהכורסה והחלה ללכת, בעוד אני קמה בבלבול וממהרת ללכת אחריה. לבסוף הגענו אל מול דלת עץ פשוטה, לאחר שעברנו בכל ביתה. היה נדמה שמאחורי הדלת אין דבר, כמעט כאילו – 
״ההפך מקדימה – מאחורי הבית,״ לחשתי, כשההבנה חודרת אלי. 
היא חייכה לעברי חיוך קטן ופתחה את הדלת. נכנסנו אל חדר שינה קטן ופשוט בעל מיטה שהתפרשה על רובו, ארון עץ קטן ושולחן כתיבה ישן. 
מבלי להוסיף היא פתחה את הארון, שהיה לגמרי רגיל. לא הבנתי מה היא מחפשת בו. אבל אז, לתדהמתי הרבה, בין שכבות הבגדים המקופלים בקפידה שהיו שם, היה חלק חלול ברצפת הארון. ראיתי מספיק סרטים כדי להבין שזה פתח. אספרנצה פתחה אותו בידיים מיומנות ושלפה ממנו בקושי תיבת עץ מאובקת למראה. התיבה הייתה נעולה. בעוד אני מתקשה לעקוב אחר רצף האירועים, היא פתחה את תליון הכסף שענדה והוציאה ממנו, לא פחות ולא יותר, מפתח. היא סובבה את המפתח בתיבה וזו נפתחה בקליק קטן. נשפתי בתדהמה. 
אספרנצה שלחה לעברי מבט מלא משמעות לפני שפתחה את התיבה, ואמרה, ״אני מקווה שזה יסביר לך כמה דברים. יש לנו שיחה ארוכה.״
היא פתחה את התיבה המתפוררת. הסתכלתי לתוכה ונשימותיי הפכו קצובות. בתוך התיבה היו שני דברים בלבד – קלף מגולגל, מצהיב ומתפורר וגלימה שחורה ומקופלת.