מודעת – פרק 14

מצטערת שהתעכבתי, הייתי תקועה..
אני אשמח לתגובות, תיהנו =]

פרק 14
נשמתי עמוקות ולקחתי מידיו החמימות של אריק את הפתק. ידעתי שהוא צודק – הייתי מוכנה. פתחתי אותו בידיים רועדות ובתנועה מסורבלת. ״את צריכה אותי פה?״ לחש לי. 
הנהנתי בהיסח דעת. ״תסתכל על זה,״ מלמלתי. ״מה זה יכול להיות?״
אריק רכן מעלי ואחז בידיי הרועדות על מנת לייצב את הפתק. 
הוא קרא, ״1. כיוון מערב (2) + בכיוונו  
                שוקעת השמש (4)
                2. מפתן, סף (3) + אויב (2)
                3. תחת קורת גג (3) + 
                ההפך מקדימה (5).״ 
הוא הסתכל עלי בבלבול, מגרד את עורפו במבוכה. ״סבתא שלך נתנה לך את זה לפני שהיא..״ אמר בעדינות. הנהנתי. הוא כיווץ את גבותיו במחשבה ונראה לא פחות מבין ממני. ״אני חייב להודות שאני לא מבין,״ אמר לבסוף.
נאנחתי. ״זו חידה. סבתא שלי תמיד אהבה חידות,״ מלמלתי בתסכול.
״את יודעת איך לפתור את זה? איזה רעיון, אולי רמז שהיא נתנה לך?״ שאל בתקווה.
״כלום! סבתא שלי תמיד הייתה מסתורית. אין לי מושג למה היא התכוונה פה,״ קראתי בייאוש. 
אריק חילץ בעדינות את הפתק מאחזתי התובענית, שאיימה לפורר את הפתק לאבק לבן ולא מועיל. ״הי, אנחנו נגלה מה הפתרון. אני אוכל אולי לתת את זה לסבא שלי, אולי הוא יצליח. אל תתייאשי לי,״ ביקש ברוך. לפני שהבנתי מה קורה מצאתי את עצמי עטופה בזרועותיו החמימות ולא רוצה לעזוב לעולם. הוא התנתק ממני לבסוף והרכין את ראשו כך שיהיה בגובה ראשי שלי. עיניו הירוקות נעצו בי מבט. ״אני יכול להראות את זה לסבא שלי?״ שאל. הנהנתי וחייכתי חיוך קטן, מעודדת יותר.  ״זו הגישה,״ אמר לי בחיוך.
״כן, דוק.״
הוא צחק וליטף את לחי. לפני שהלך ממני, משאיר אותי להתבוסס בריחו, נאנח ומלמל,  ״את משגעת אותי.״
מצמצתי בהפתעה בעוד הוא ניגש אל סבו, דייגו ארמונה. יכולתי לשמוע אותו אומר בכאב מסוים, ״הלנה, הלנה.. היא תמיד הייתה כזו מסתורית. אפילו כשהייתה ילדה..״
״יש לך מושג מה זה אומר, סבא?״ שמעתי את אריק שואל, מעיר אותו מהרהוריו.
״אפילו לא צל של מושג,״ נאנח. 
״טוב, תודה בכל מקרה,״ אמר אריק באכזבה. הוא לקח את הפתק מידיו של סביו בעוד האחרון אומר, ״מצטער.״
אריק שוב ניגש אלי ולפני שהספיק לפתוח את פיו, קטעתי אותו בתנופת יד בלתי מורגשת. ״שמעתי כבר. מה אנחנו הולכים לעשות עכשיו?״ שאלתי.
״לפתור את זה. אמרתי לך – אני לא מתייאש וגם את לא. צריך קצת יותר מפתק בשביל לשבור אותי.״ הוא קרץ לעברי בשובבות בעודו הולך להביא מה שהתברר לי אחר כך כדף ועט. גיחכתי לעצמי. המחשבה היחידה שעלתה במוחי באותו הרגע היה שאם מישהו מבינינו משגע מישהו אחר, זה יהיה ללא ספק הוא שמשגע אותי. ולא במובן הרע, אלא במובן הברור שאני הייתי, עדיין ותמיד אהיה מאוהבת בו ללא שליטה. צילו הגבוה שהופיע מעלי קטע את מחשבותי. ״טוב, כל מה שנותר לעשות עכשיו הוא לנסות לפתור את החידה בכל דרך שהיא. צופן, היפוך אותיות, גימטריה.. יש מבין?״ שאל אותי, מבודח.
הנהנתי, משועשעת. במשך שעות ארוכות ניסינו לפתור את החידה, אבל ללא הצלחה. ניסינו מכל כיוון אפשרי שעולה על הדעת, אבל ככל שהסתבכנו יותר כך התרחקנו מהפתרון. הדף היה מרופט ומקושקש באינספור אותיות ומספרים ולמעשה נראה כמו תוכנית לבניית פצצה מאשר דף נואש לפתרונות חידה של אישה זקנה שמתה לא מזמן. 
״ניסינו הכול, מספיק,״ אמרתי לבסוף בייאוש. 
אריק נאנח. ״אני חושב שהפסקה קצרה לא תזיק,״ הסכים.
״או ארוכה,״ מלמלתי. 
הוא צחק. ״בואי נעשה משהו.״
״מקובל עלי,״ אמרתי. כל עוד ׳נעשה׳ משהו היה כלול בתוכנית – שנינו, גם התבטלות מוחלטת הייתה מספקת  אותי באותו רגע. ״תספר לי על המשפחה שלך,״ מצאתי את עצמי אומרת פתאום, מבינה שאני יודעת עליו מעט מאוד. 
הוא הופתע, יכולתי לראות את זה. ״אין הרבה מה לספר. ההורים שלי מתו בתחילת השנה, לכן אני ורוז עברנו לכאן – לסבא שלי. את סבתא שלי מעולם לא הכרתי, סבא לא מדבר עליה. זהו, אני מניח,״ אמר. הוא התיישב על ספה שהייתה בקרבת מקום – לא שהיה קשה למצוא אחת – הטה את ראשו לאחור, שילב את ידיו תחתיו ועצם את עיניו.
התיישבתי על ידו בהיסוס. ״אני מצטערת, אריק,״ אמרתי בכנות, מעין התנצלות עמוקה ואמיתית כמה שאפשר בהתחשב בעובדה שכללה שלוש מילים.
הוא פתח את עיניו. ״אין לך מה להצטער.״ נוצרה בינינו שתיקה מעיקה. היא הופרה על ידיו לאחר מספר דקות, כשאמר, ״ניפגש בארוחת הערב,״ וקם מהספה. המשכתי לשבת שם, תוהה מה לעשות. רציתי להתקרר מעט ולשכוח מהכול, לשקוע במחשבות. חייכתי כשעלה רעיון בראשי וקמתי מהספה, הולכת אל עבר תיקי שהיה באחד החדרים. חיטטתי בו עד שמצאתי בגד ים כחול ופשוט בעל שני חלקים. לבשתי אותו. לרחתי גם משקפי שמש, מגבת וספר ויצאתי מהחדר, הולכת אל עבר הבריכה שבספק בית ספק ארמון של אריק. כשהגעתי, שמחתי לראות שהייתי לבדי, ועל כן הרשיתי לעצמי להיכנס רק לכמה דקות. נכנסתי לבריכה הגדולה, הכחולה והצלולה, שהייתה מוקפת בצמחייה ירוקה בחצר. אז צללתי אל מתחת למים, עוצרת את הנשימה. אהבתי להיות מתחת למים ולשקוע במחשבות, לאבד בהן. אך לאחר שנגמר לי האוויר יצאתי מהמים בחדות, זועקת לחמצן. בדיוק כשעליתי מהמים ראיתי את אריק, מביט עלי מלמעלה בבגד הים שלו, שכלל לרוע מזלי רק חלק תחתון. הוא הופתע, בדיוק כמוני. ״הו.. היי.. קייט,״ מלמל.
״היי,״ אמרתי במבוכה, מקפידה לא לנעוץ בו מבטים.
״מה.. מה את עושה פה?״ שאל אותי.
״חושבת,״ סיכמתי בקצרה. תקרבתי אל עבר שולי הבריכה ויצאתי ממנה, מטפטפת מים לכל עבר על הדשא הרך. יכולתי לראות אותו נאבק בפיתוי, שאני כלל לא הסכמתי איתו, לסקור את גופי הרטוב. הוא השפיל את מבטו, מכחכך בגרונו במבוכה בעוד אני מסמיקה.
״כן.. טוב.. אני מניח.. מניח שאני אכנס,״ מלמל. 
הנהנתי בקושי, נבוכה. ״המים טובים, כדאי לך,״ גמגמתי. הרגשתי מטופשת כל כך באותם רגעים ונבוכה מידי מכדי לא לגמגם. ראיתי את אריק נכנס, משפריץ מים לכל עבר. כשעלה, שיערו השחור והרטוב נצץ באור השמש ומים זלגו ממנו. בלעתי את רוקי בלחץ וליקקתי את שפתיי, שהיו יבשות משום מה. יכולתי להרגיש את קצב ליבי מואץ ואת נשימותי הלא סדורות. השפלתי את מבטי ופתחתי בסרבול את המגבת, מתעטפת בה. אספתי בידיים כושלות את חפציי ומלמלתי, ״שלום,״ חטוף, נחושה ללכת משם כמה שיותר מהר. כמעט רצתי אל חדרי, וכשהגעתי סגרתי את הדלת בחבטה ונשענתי עליה, מתנשפת. מוחי היה עמוס מחשבות לא מסודרות, שהקשו עלי לחשוב בהיגיון. מצאתי את זה מאוד קשה להוציא מראשי את תמונתו של אריק, ובשביל לא להתרכז בכך כפתי על עצמי להיכנס להתקלח ולהתרענן. כשיצאתי, ארוחת הערב כבר הייתה מוכנה ולכן התלבשתי בזריזות ומיהרתי אל המטבח. דייגו, רוז ואיך לא אריק, היו שם. התיישבנו סביב השולחן כדי לאכול, רק בשונה מערבים אחרים הפעם ביני לבין אריק הייתה מבוכה קלה. היה אפשר להרגיש אותה באוויר. פטפוטיה הבלתי פוסקים של רוז מילאו את האוויר, בעוד שנינו אוכלים בשתיקה, ואילו דייגו עונה מפעם לפעם לרוז בתשובות קצרות. לקראת סוף הארוחה השתיק דייגו ארמונה את רוז בטענה שיש לו הודעה משמחת. ״בעוד כשבועיים נחגוג לרוזי שלנו יום הולדת 7 בנשף מפואר!״ קרא. צעקות השמחה וההתלהבות של רוז נשמעו בכל הבית הגדול, הייתי בטוחה בכך, ואם חשבתי מקודם שפטפוטיה היו בלתי פוסקים היה זה כלום לעומת עכשיו. לבסוף הסתיימה הארוחה וכולם קמו מהשולחן, בעוד טניה  החלה לפנות את הכלים. דייגו נאנח. ״אני עייף, אריק. תדאג שאחותך תלך לישון מוקדם,״ ביקש. ״אני צריך עכשיו מיטה ותשחץ טוב, זה הכול.״ 
כמעט נחנקתי מהמים ששתיתי במהירות כדי לתת לטניה את הכוס. השתעלתי ואריק מיהר לטפוח לי בעדינות על הגב. ״את בסדר?״ שאל בדאגה.
הנהנתי, מתקשה לדבר, לחיי מאדימות. ״אנ.. אני יוד.. עת איך לפת.. לפתור את החי.. דה..״ השתעלתי.
אריק הסתכל עלי בבלבול ובשאלה ויכולתי לראות גם את דייגו ורוז מסתכלים עלי באופן דומה. התאמצתי להירגע במהירות. ״אני יודעת איך לפתור את החידה,״ אמרתי שוב.