מודעת – פרק 12

פרק 12

התעוררתי כשעיניים ירוקות וסקרניות בוחנות אותי. עיניים שיכולתי להסתכל עליהן שעות, לטבוע בהן. העיניים, באופן מפתיע, היו מחוברות לראש שהציץ מבעד שלמיכה הלבנה, כשבתחתיתו היו שפתיים אדומות ומפתות, מעוקלות לחצי חיוך עקום. "התעוררת," אמר לי אריק.
הוא ישב על המיטה כשידיו מאחורי ראשו. קמתי לתנוחת ישיבה בבלבול. "מה השעה?" שאלתי בעייפות.
הוא גיחך. "זה משנה? חופש היום."אמר בשמחה.
"הו, נכון." מלמלתי.
הוא שוב גיחך. "לא ממש בפוקוס, אה קייט?"
"לא, לא ממש," מלמלתי פעם נוספת. "ואני שמחה שאני משעשעת אותך," אמרתי בעוד הוא מרחיב את חיוכו.
"ללא ספק, את בהחלט מצליחה לשעשע אותי בניגוד להרבה אחרות." הסתכלתי עליו, מתנשמת מעט מהכנות שבקולו. לבסוף קמתי מהמיטה וניגשתי אל חדר האמבטיה. הנערה שהביטה בי מהמראה הייתה כמעט לא אנושית. שערה סתור ופזור, עיניה אדומות שעדיין התקשו לעכל את האובדן ועייפות ברורה ניכרת בפניה. בפני. נראיתי כמעט כאילו ברחתי מיערות הגשם שבאמריקה הדרומית – מחזה שלא הייתי ממליצה לאף אחת לחוות.
"הו, אלוהים!" נאנקתי בתסכול.
"מה קרה?" שמעתי את אריק קורא.
"השיער שלי נראה כמו אחרי קרב!" גנחתי.
הוא בא אלי. כנראה שקטסטרופה כזו דורשת מומחה מקצועי. "השיער שלך נראה בסדר גמור," אמר לי. הסתכלתי עליו בספק. "אני רציני. ממש בסדר. יפה אפילו." גלגלתי את עיניי ודחפתי אותו מהשירותים. במשך הדקות הבאות ניסיתי נואשות לסדר את שיערי, ללא הצלחה רבה. כשסוף סוף התייאשתי, ירדנו לארוחת הבוקר כשאריק לא מפסיק למלמל לעצמו, "בנות, בחיי.."
רוז ודייגו חיכו לנו, דייגו בחלוק ירוק ונעלי בית יקרות ורוז בפיג'מת פו הדוב שלה. "בוקר טוב," אמרו שניהם.
"איך ישנתם?" הוסיפה רוז בשובבות.
הסתכלתי על אריק במבוכה. "ישנו טוב," מיהרתי לסכם. ישנתי יותר מטוב – ישנתי מעולה אפילו. סוף כל סוף זכיתי ללילה נטול חלומות – בדיוק מה שהייתי צריכה. קצת שקט אחרי המוות של סבתא. עדיין היה לי קשה לקלוט. אריק מיהר לאשר את דברי בהנהון. אכלנו בזריזות מבלי לדבר הרבה. לאחר מכן פניתי אל הטלפון שלי כדי להתקשר למגי ולהודיע לה שהלילה אני אישן אצלה, אם זה בסדר. לא היה לי נעים כל כך לרבוץ לאריק. "מה את עושה?" שאל אותי.
"אני מתקשרת למגי," אמרתי וחייגתי את המספר, אבל הוא הוציא את הטלפון מידיי בעדינות.
"דיברנו על זה כבר. את נשארת פה."
"אבל – "
"בבקשה, קייט. אני רוצה שתישארי," אמר לי ברוך. לא יכולתי להתמודד עם אותן עיניים ירוקות ועמוקות שהסתכלו עלי בתחינה. רציתי למחות ולהתקשר למגי, אבל כל מה שהצלחתי להגיד היה "בסדר," בקול חלוש. הוא לעומת זאת, חייך חיוך מרוצה. "אז מה עושים היום?" שאלתי לבסוף, עדיין לא מרוצה לגמרי מהסידור שנקבע.
"רוצה לשחק טניס?"
"אני לא יודעת לשחק טניס," אמרתי במבוכה.
הוא חייך. "אז אני אלמד אותך."
אם עד עכשיו חשבתי שביתו של אריק עצום, היה זה עד שראיתי את מגרש הטניס שלו. כמובן שיש לו מגרש טניס, הייתי צריכה לנחש. רוז הצטרפה אלינו, מקפצת לה, בעוד הקוקיות הבלונדיניות שלה זזות מצד לצד. הוא ורוז הסבירו לי את החוקים בקצרה והתחלנו לשחק. או יותר נכון, הם התחילו לשחק ואני הבכתי את עצמי בכל פעם שניסיתי לחבוט בכדור. איכשהו תמיד חבטתי מוקדם מידי או מאוחר מידי – אף פעם לא בזמן הנכון. "טוב, אני פורשת," אמרתי במבוכה לאחר כישלון נוסף.
"לא, תשחקי!" התחננה רוז.
עיוותי את פניי. "אני לא טובה בזה," התעקשתי.
אריק גלגל את עיניו. מבלי להבין הרבה הוא כרך את ידיו החסונות סביב מותניי והחזיק ביחד איתי את מחבט הטניס. "כל מה שאת צריכה לעשות," לחש לי, "זה להירגע, לנשום עמוק להתרכז ולחבוט בכדור בדיוק כשהוא מגיע אלייך." נשימתו החמה גרמה לי לרעוד. היה לי קשה להירגע כשהוא היה כל כך קרוב. ליבי דילג על פעימה או שתיים והבטן שלי החלה לפרפר ללא שליטה. "טו.. טוב," גמגמתי בקושי.
"רוז, תמסרי בבקשה את הכדור," ביקש אריק. רוז הקטנה הלכה אל קצה המגרש, שוב – בקפיצות, וחבטה את הכדור לכיווני. "תתרכזי, קייט," לחש לי שוב. הדבר היחיד שיכולתי להתרכז בו היה הנשימה החמה באוזני שהעבירה רעד נעים לכל אורך עמוד השדרה שלי, העובדה שידיו החמימות והנעימות של אריק מחבקות אותי ושאמר את שמי. הרגשתי בטוחה ורגועה כפי שלא חשתי מעולם.חבטתי בכדור בעוצמה ברגע שהגיע אלי והוא נחבט לצידו השני של המגרש. עברו כמה דקות טובות שלא רציתי שיעברו לעולם עד שאריק הרפה ממני, וגם זה היה רק בגלל שרוז בדיוק הגיעה. היא הסתכלה עלינו בחיוך משועשע. "אמרתי לך," אמר אריק בפשטות. לא טרחתי להסביר לו שהסיבה היחידה שהצלחתי הייתה בגללו ושלמעשה לא התרכזתי בכדור, בכלל לא.
לאחר כמה חבטות נוספות אריק שחרר אותי ונתן לי לנסות לעשות את זה בלעדיו. גיליתי שכל פעם שהתרכזתי בו והייתי רגועה לחלוטין, הצלחתי. וטוב, כל פעם שלא, אז לא. לאחר כמה שעות שניצלנו תחת השמש החמה ושיחקנו טניס להנאתנו, הגיעה שעת ארוחת הצהריים. אני חייבת להודות, כל החבטות והריכוז הבלתי פוסק באריק ובמה שהוא גורם לי להרגיש עשו אותי רעבה למדי. וכמו תמיד, האוכל אצל בית משפחת סיית' היה מעולה.
בין ביס מהעוף לחתיכה מהלחמנייה, ניגשה אלי טניה – עוזרת הבית הראשית. "גברתי, זה היה במכנס שלך, במזל לא כיבסתי את זה." היא אמרה לי בהתנצלות.
מיהרתי לקום, לנגב את פי במפית ולגשת אליה. היא החזיקה נייר קטן, מקופל ומעט מתפורר בידיה. הפתק שסבתא נתנה לי לפני שמתה. עיניה נפערו בתדהמה. כמעט ששכחתי ממנו. "תודה רבה, טניה." מלמלתי. היא קדה קידה חפוזה והלכה במהירות.
במהלך כל שאר הארוחה הייתי עסוקה בפתק. אכלתי בזריזות, נחושה למצוא פינה שקטה ולגלות מה סבתא כתבה לי בו. כשמצאתי לי פינה כזו, וזה לא היה קשה בבית הגדול של אריק, התיישבתי על אחת מהספות האדומות והיקרות ופתחתי את הפתק בזהירות. מה שראיתי שם היה ללא ספק משהו שלא צפיתי אותו. זו הייתה חידה, או לפחות כך היה נדמה לי. שלוש שורות בכתב המסודר והמסתלסל של סבתא היו כתובות שם ובסוף כל שורה היה מספר בתוך סוגריים. החנקתי את הגוש שעלה במעלה גרוני למראה כתב ידה של סבתא, הכתב שכל כך אהבתי. נשמתי כמה נשימות קצרות ושטוחות שרק התיימרו להיות עמוקות, וניסיתי נואשות להתרכז אך ורק בפתק. אבל ככל שהתרכזתי בו יותר ויותר, התרכזתי יותר ויותר בסבתא והדמעות פרצו מעיני בכוח ללא שליטה. הייתי כל כך מרוכזת בזה עד שאפילו לא שמתי לב לצל גדול שהיה על הרצפה, ממש מאחורי. "הי, את בסדר?" שאל הצל בדאגה. רק אז הסתובבתי, בבהלה, וראיתי את אריק. הוא היה רכון אלי ומבט מודאג נראה על פניו. ידעתי שאסור היה לי לדבר, כי אחרת הוא היה עולה עלי בשנייה. הוא ידע לקרוא אותי כמו ספר פתוח, ולכן הנהנתי, מנסה לשוות לעצמי מראה שבו הכול לכאורה מושלם. "הו, אלוהים, קייט. מה קרה?" שאל אותי שוב בעוד הוא מתיישב על ידי. ידעתי שלא באמת אוכל להסתיר את זה ממנו ולכן לא עצרתי את הדמעות והגשתי לו את הפתק בידיים רועדות.
"זה.. זה מסב.. סבתא שלי. היא נת.. נתנה לי את זה לפני ש.. שהיא.." אבל הקול שלי נשבר. הוא עטף אותי בידיו החסונות, דבר שעשה הרבה בזמן אחרון, לא שהתנגדתי. ידיו שוטטו לאורך גבי, מציירות עיגולים קטנים שהרגיעו אותי. "זה הכתב של.. שלה והריח של.. שלה והתמונה הזו שלא.. שלא יוצאת ל.. לי מהראש.." מיררתי בבכי.
"אף אחד ממך לא מצפה שתהיי גיבורה, אז בבקשה ממך קייט, תפסיקי לנסות להיות כזו," לחש. לי. לאט, לאט נרגעתי עד שלבסוף התנתקנו. לאחר שהתנתקנו הוא לא הזכיר אפילו במילה את הפתק, ורק יכולתי לנחש הוא הכניס אותו לכיסו, כמה שיותר רחוק ממני. "אני אתן לך את הפתק רק כשתהיי מוכנה אליו, קייט. וכמו שזה נראה עכשיו, את לא מקבלת אותו היום," אמר ברצינות. הנהנתי בהבנה. הוא צדק, לא הייתי מוכנה להתמודד עם זה עכשיו. לא כרגע. "אני חושב שעידוד קטן בהחלט לא יזיק," הוסיף לאט, כאילו כדי לבחון את תגובתי.
הנהנתי, "זה יכול להיות נחמד." הוא חייך ולקח את ידי בידו, מעביר בי גלי חום נעימים. הוא הוביל את שנינו אל אחד מחדרי המשפחה הקטנים לכאורה, אבל אחד מהנעימים ביותר שהיו בבית. הייתה בו טלוויזיה גדולה וארונית לא פחות גדולה ליד, מלאה באולי מאות סרטים.
"מה דעתך על סרט?" שאל אותי.
"נשמע טוב," מלמלתי, עדיין מסוחררת מהריח המרוכז שלו שהיה יותר מידי קרוב אלי.
הוא הבזיק אל עברי חיוך. מאחד המסדרונות הופיעה רוז, מקפצת כהרגלה. הייתי בטוחה שהיא רק חיכתה להזדמנות להיות איתנו, אולי אפילו צוטטה לנו, אבל לא באמת היה לי אכפת. "אני יכולה לבחור?" התחננה. אריק משך בכתפיו בהכנעה בעוד אני מחייכת חיוך קטן. היא ניגשה אל מדף שהיה ממוקם בגובהה שלה, ויכולתי רק לנחש שלכל אחד מבני הבית יש מספר מדפים שמסודרים לפי הגובה כך שיהיו בדיוק מול עיניו. לאריק, מן הסתם, יהיו את המדפים הגבוהים ביותר. היא שלפה מהמדף סרט בעל כריכה צבעונית אבל לא יתר על המידה, כשהכותרת 'הנסיכה הקסומה' הופיעה עליה. חייכתי. זה היה אחד מהסרטים האהובים עלי ביותר.
"לא נכון," מלמל אריק בייאוש. אני ורוז צחקקנו. התמקמנו בנוח על הספה בעוד אריק מפעיל את הסרט, למורת רוחו. כאילו שכל הבית האזין לנו, טניה נכנסה תוך מספר דקות והגישה לנו קערת פופקורן עם חמאה מומסת מעל ויצאה בלי לומר מילה. כשהחלו הכתוביות לתחילת הסרט, התיישב אריק על ידי בעוד רוז יושבת עלי. חיבבתי את הילדה הזו יותר ויותר בכל רגע שעבר. ואז הסרט החל. הסבא הזקן הקריא לנכדו את הסיפור על נורית היפיפה ואהובה ווסלי, ואיך הוא מת כביכול והיא מאורסת לאחר. בתחילת הסרט עוד היינו שקטים יחסית והיה אפשר לשמוע פתיתי פופקורן מתפצחים בפה. אבל מהרגע שווסלי האמיץ בא להציל את נורית, אני ורוז לא יכולנו שלא להיאנח. אריק הרים את גבותיו בתמיהה. "מה יש?"
"הוא כזה אמיץ!" התלהבה רוז. אריק גלגל את עיניו.
"ואת קייט, מה את חושבת?"
חיוך מתגרה הופיע על פניי. "אני מסכימה."
"הוא גם מאוד נאה," הוסיפה רוז בחולמנות.
צחקקתי, "כן. גם זה." כנראה שזה היה יותר מידי בשביל אריק, כי הוא זרק עלי חופן פופקורן באותו הרגע, חיוך מתגרה הופיע עכשיו על פניו.
"אז הנורית הזו באמת יפיפה אמיתית," אמר. עכשיו היה תורי לזרוק עליו פופקורן ולפני שאני אבין מה קורה, היינו בעיצומה של מלחמת פופקורן שמנונית ודביקה, אבל מהנה למדי. זה היה אני ורוז נגדו ולא היה לו שום סיכוי. לבסוף הוא הרים את ידיו בכניעה. "בסדר, בסדר. אני נכנע." אני ורוז החלפנו כיפים מאושרים. כמו תמיד, הבנות ניצחו. "כנראה שהווסלי הזה באמת שווה יותר," מלמל.
הסתכלתי עליו בהלם ברור. עם כל כמה שהשחקן היה בהחלט לא רע, והדמות הייתה כובשת מאוד, לא באמת הייתה בינו לבין אריק תחרות. לא היה בכלל מה להשוות. "תפסיק לדבר שטויות," מלמלתי גם אני.
בשאר הסרט לא יכולתי להתרכז, כיוון שאריק החליט לקחת את ידי בידו ולנשוף לי מידי פעם בפעם על האוזן. זה הוציא אותי לגמרי מריכוז ומשליטה ואיבדתי כל צל של מושג מה קורה בסרט. כשהסרט נגמר והופיעו כתוביות הסיום, נאנחה רוז בחולמנות. "זה סרט מושלם," אמרה.
"כן," מלמלתי, "מושלם מאוד."
אריק רק צחקק בהנאה, אבל כשהרצין אמר, "רוז, זמן ללכת לישון."
היא התווכחה איתו קצת, אבל פיהוק גדול קטע את אמינות דבריה וחייב אותה ללכת לישון. היא נתנה לי ולאריק חיבוק גדול ומוחץ והוא כיסה אותה בשמיכה באהבה.
מסתבר שחדרי עדיין לא היה מוכן, כך נודע לי מטניה, ונאלצתי לישון שוב בחדרו של אריק. הפעם ישנו מעט יותר קרוב, אבל לא קרוב מידי. "אני מקווה שאת בסדר עכשיו," אמר בדאגה.
"אפילו יותר מבסדר," לחשתי לו, מה שהיה נכון. הבילוי הקטן שלו, של רוז ושלי הצליח להשכיח ממני לכמה שעות את מותה של סבתא והייתי אסירת תודה לו על כך. "תודה לך."
"אני תמיד פה בשבילך, קייט," אמר לי. בירכנו אחד את השני בברכת לילה טוב והלכנו לישון. בדיוק כמו אתמול, לשמחתי, היה לי לילה נטול חלומות.