מודעת פרק 11

פרק 11
זכרתי מאחת השיחות שלי ושל אריק איפה הוא גר. הלכתי לשם באדישות, בעצב. לא באמת הייתה לי סיבה למהר. אני לבד עכשיו.
לבסוף הגעתי לבית גדול מאוד שהיה ממוקם ממש בסוף העיירה. הוא נראה כמעט כמו ארמון. הוא התפרס על שטח שהיה נראה כמו חצי עיירה, ואף על פי שהעיירה שלנו קטנטונת בממדיה, הבית היה עצום. בכניסה קיבל את פניי ואת פני פליקס שער כסף גדול ודי עתיק למראה. מאחורי השער יכולתי לראות גן ורדים מכל סוג או צבע, שמעתי פכפוך מים די קרוב – דבר שהבהיר לי שיש מזרקה או אגם בקרבת מקום, ושביל אבנים מחוספסות ולבנות הוביל אל הבית עצמו. תמיד ידעתי שאריק עשיר, אבל אף פעם לא ידעתי כמה. על השער שמרו שני לובשי חליפות רשמיים שלא נראו רציניים כל כך. הם היו בעלי שיער מדובלל ועיניים חוקרות. כחכחתי בגרוני מעט. ״שלום, באתי אל אריק סיית׳.״ אמרתי בנימוס.
השומר הנמוך יותר ובטח גם הצפצפני יותר לא נראה מרוצה במיוחד. ״שם?״
״קייט קלרק.״ עניתי בבטחון.
״אריק לא נמצא כרגע, קייט.״ אמר השומר. נשמתי עמוקות.
״אה, תראה, ווילסון,״ קראתי בבלבול את התג שהופיע על דש מעילו המגוהץ. ״אני חייבת לפגוש את אריק. זה דחוף. אולי אני יכולה לחכות לו בתוך הבית?״ שאלתי בתקווה.
עכשיו השמנמן יותר ענה, פחות מסופק אפילו מקודמו. ״מי את? את בטוחה שאריק מכיר אותך? מה הקרבה שלך אליו?״ שאל בחשדנות.
״סליחה, אדוני, קרבה?״ שאלתי בבלבול.
״את חברה שלו או שסתם חלקתם פעם צחקוק משותף?״
״לא, לא, לא, לא. אני ידידה שלו. ידידה טובה שלו מזה כמה חודשים.״ מיהרתי לתקן, כי ברור למדי שאני יותר מסתם אחת שחלקה איתו צחקוק משותף, אבל גם ברור למדי שאני לא החברה שלו, לצערי.
״מה אתה אומר, ברט? אריק הזכיר אותה פעם?״ שאל הנמוך והצפצפני – ווילסון.
״לא, לא חושב, ווילסון.״ ענה השמנמן.
״מצטערים, אין כניסה.״ אמרו שניהם בתיאום מושלם. נאנחתי בייאוש. הייתי חייבת את אריק עכשיו יותר מתמיד.
״תראו, ברט, ווילסון. אני באמת ידידה של אריק. הוא בטוח הזכיר אותי מתישהו.״ אמרתי בתסכול. השומרים, שנראו לי מגוחכים מרגע לרגע, הסתכלו עלי בספק. ״אפילו הכנו עבודה בכימיה ביחד.״ הוספתי. זה שינה משהו בהבעת הפנים שלהם, מין זכרון כלשהו, אבל זה לא הספיק כדי להכניס אותי. נאנחתי, שוב. ״אנחנו הולכים ברגל לפעמים ויושבים ביחד בשיעורי כימיה ובמזנון. אפילו היינו ביחד בתורנות מטבח!״ אמרתי בתסכול.
״תורנות מטבח?״ שאל אותי השמנמן.
הנהנתי. ״נשמע מוכר, אה ווילסון?״
ווילסון הסתכל עליו במבט משועמם. ״אם אתה אומר.״ מלמל. הם פתחו את השער ובדיוק כשבאתי להיכנס ברט עצר אותי שוב. ״ומה זה? גם הוא ידיד של אריק והיה איתו בתורנות מטבח?״ שאל בספק. הוא הצביע על פליקס שהסתכל עליו במבט תמים.
״לא, זה פליקס הכלב שלי.״
״מה את אומרת.״ מלמל ווילסון.
התעלמתי ממנו והמשכתי. ״הוא חייב להיכנס איתי, בבקשה. אני לא רוצה להשאיר אותו בחוץ.״ התחננתי.
ברט נאנח. ״בסדר, תכנסו.״ אני ופליקס נכנסו בזריזות, כי פחדתי שהם יתחרטו. יכולתי לשמוע מרחוק את ווילסון ממלמל "תורנות מטבח. באמת. איזה תירוצים יש היום לבני הנוער האלה.." גלגלתי את עיני והמשכתי להתקדם אל עבר הכניסה בבית, בשביל בגן הורדים. גן הורדים היה אפילו יותר מרשים מקרוב. הוא היה מרשים, צבעוני, שוקק חיים וכל כך ספרדי, כשחושבים על זה. התהלכתי בשביל עד לכניסה לבית עד שניצבתי אל מול דלת עץ חומה ומפוארת. דפקתי בעדינות בידית המתכת שמעוצבת כאריה שהייתה על הדלת. משרת כלשהו לבוש במהודר פתח לי את הדלת. הוא הוביל אותי אל מן סלון מהודר, שהתברר לי אחר כך שהוא רק סלון האורחים. ״האם הגברת תרצה לשתות?״ שאל המשרת בנימוס.
״לא, תודה.״ עניתי. המשרת קד קידה עמוקה ויצא מאחד הפתחים בחדר – קשתות מעוצבות בצבעי שמנת וזהב, מעוטרות בפרחים שהסתלסלו לאורך הקירות. הסתכלי על החדר בתדהמה. ישבתי על אחת מהספות כחולות העשויות קטיפה, בעלות ידיות מוזהבות. העמודים בסלון – הכניסה היו דומים לעמודים שהיה אפשר למצוא במבנים עתיקים ביוון.
נקישות על רצפת השיש המבריקה והמצוחצחת העירו אותי מהבהייה הממושכת שלי בפאר החדר. מאחת הקשתות הגיח דייגו ארמונה בכבודו ובעצמו. לרגע חששתי שהגעתי לבית הלא נכון, כי הופתעתי לגמרי שהוא נמצא בביתו של אריק, אבל עיניו הירוקות של דייגו נראו לי מוכרות במקצת. הוא לבש חולצת פולו, שערו הלבן היה מרוח בג׳ל לאחור ונראה כמי שחזר כרגע מאימון טניס והפריעו לו. אני הפרעתי לו, ולכן לא התפלאתי שהוא הסתכל עלי במבט בוחן ורגוז ושעיניו הירוקות היו נוקשות ומעוצבנות. ״אדוני?״ שאלתי בבטחון ובנימוס ככל שיכולתי.
הוא התקדם לעברי, עיניו הירוקות גורמות לי להתפתל באי נוחות.
״מי את?״ שאל אותי במבטאו הספרדי והרגזן.
״אני קייט קלרק, אדוני, ידידה של אריק.״
״מה שם המשפחה, שוב?״ שאל בסקרנות.
״קלרק, אדוני.״ עניתי. הרגשתי בתוך סרט שנוצר אי שם במאה העשרים או השלושים. אנשים כמו דייגו ארמונה לא כל כך השתלבו בנוף המאה ה-21.
עיניו של דייגו נעשו מעט חביבות יותר. נדמה לי. ״ומה את עושה כאן, קייט?״
״אני צריכה את עזרתו של אריק.״
״במה בדיוק?״ שאל בסקרנות.
״הו, במשהו פעוט מאוד, אדוני.״ עניתי בתמימות.
הוא הנהן בהבנה. הוא החל להתהלך בחדר במעגלים. לאחר כדקה שבה הוא התהלך בחדר, טרוד במחשבות, בעוד אני מסתכלת עליו בבלבול, הוא אמר לבסוף במעט התרגשות, ״מה שלום סבתך, קייט? הלנה קלרק?״ מצמצתי בהפתעה, כשהגוש המר עלה במעלה גרוני. הדחקתי אותו פנימה. ״היא.. היא מתה, אדוני.״ אמרתי בקול רועד. הדמעות איימו לפרוץ, בדיוק כמו לפני כמה שעות. עדיין היה לי קשה לתפוס או לקלוט.
עיניו של דייגו ארמונה התרחבו בזעזוע, שפתו רעדה והוא קרס אל אחת הספות. ״מתה?״ שאל בקול רועד ושבור.
״כן, היא.. היא נרצחה היום. המשטרה אומרת שהיא נורתה.״ אמרתי בקול חלוש. עצמתי את עיני והדחקתי עוד יותר את הדמעות פנימה, מונעת מהן לצאת ונשמעתי אוויר עמוקות. לאחר שנרגעתי שאלתי את דייגו את השאלה המתבקשת. ״מאיפה אתה מכיר את סבתי?״
הוא הרים את מבטו הנפול והשבור אלי. בפעם הראשונה מזה שנים רבות שעיניו הירוקות היו רכות, חמות ומבינות, ולא רגוזות או חשדניות. ״הלנה הייתה חברת ילדות שלי במשך שנים ארוכות.״ אמר לאט.
״הו.״ פלטתי. שררה בינינו שתיקה מבינה ועצובה. מין דקת דומיה לזכרה של סבתא האהובה. השתיקה הופרה כשאריק צעד פנימה, יפה ומרשים כהרגלו. ״היי, קייט. מצטער שחיכית לי.״ אמר בנימוס. חייכתי אליו חיוך קטן. ״אני רואה שפגשת את סבי.״ אמר לי.
״כן, נפגשנו.״ סיכמתי בקצרה. אריק הסתכל עלי ועל סביו בחשד.
״קרה משהו?״ שאל בדאגה.
״הלנה קלרק נרצחה.״ אמר דייגו.
״מה?!״ שאל בתדהמה.
״סבתא שלי מתה היום.״ הסברתי.
״הו, אלוהים..״ אריק מלמל. ״קייט, אני כל כך מצטער.״ אמר לי.
״זה בסדר.״ אמרתי בלחש. למעשה, זה היה הכול מעבר לבסדר, אבל רציתי להמשיך הלאה כמה שיותר מהר, לא לשקוע בעצב ובדיכאון.
״איפה את מתכוונת לישון?״ שאל אריק ברכות.
״התכוונתי לישון אצל מגי, אבל היא לא עונה לי.״
״לא, את ישנה כאן.״ קבע אריק. ״כמה שתצטרכי.״ סביו הנהן בהסכמה.
״לא, לא. אני אסתדר, זה בסדר.״ אמרתי בנחרצות.
״אולי תפסיקי להיות חזקה ולהתמודד? את ישנה כאן, קייט, וזה סופי.״ קבע אריק.
נאנחתי בייאוש. ״תודה לכם.״ אמרתי בקול עייף.
״תרגישי כאן כמו בת בית.״ אמר דייגו וקם מהספה. ״אני אלך להודיע למריו הטבח להכין ארוחה נוספת הלילה ולטניה המשרתת לערוך את חדרך.״ הוסיף.
״תודה לך.״ אמרתי.
הוא חייך חיוך חם וטוב אלי. ״סבתך הייתה חברה שלי במשך כל כך הרבה שנים. חברה אמיתית. זה המעט שאני אוכל לעשות.״ ובזה, נעלם דייגו ארמונה בין הקשתות, נבלע בחלל הבית העצום.
אריק התקרב אלי. הוא בא לחבק אותי, אך מנעתי ממנו לעשות כן כשהדפתי אותו בעדינות באצבעותיי. ״את כזאת עקשנית, קייט.״ מלמל בזעף.
הוצאתי לשון בילדותיות. ״וילדותית.״ הוסיף בשובבות.
נתתי לו מכה קלה על הכתף בשעשוע ובחוסר סבלנות. ״אוי, תשתוק, אריק.״
הוא גיחך. ״רוצה סיור בבית?״ שאל אותי.
״כל עוד זה יגמר היום.״ מלמלתי. הוא גלגל את עיניו ושלח לעברי חיוך מתגרה. הוא לקח ממני את המזוודה בלי לשאול יותר מידי שאלות, ליטף את פליקס בחיבה שקשקש בזנבו בשמחה, והוביל אותי בביתו.
אם עד לפני כמה רגעים חשבתי שביתו של אריק הוא תפאורה לסרט משנות העשרים, הרי שעכשיו התברר לי שהוא פשוט מוזיאון עתיק שמציג יצירות אומנות ואדריכלות מרהיבים. הבית שלו היה עצום, מלא במעברים ובאינספור חדרים. כל ידית, מעקה ומסגרת של תמונה בבית היו עשויים זהב, וכל הספות והווילונות היו עשויות ממשי נעים ויוקרתי. רצפת השיש הייתה חלקה ומצוחצחת ודלתות החדרים היו עשויות עץ אלון משובח. הקירות היו בצבעי שמנת וזהב, משווים לבית מראה יוקרתי אפילו יותר, והקירות החיצוניים של הבית היו מעוטרים בפרחי נוי. ואם זה לא היה מספיק, החלונות היו גדולים ושקופים, מן הסתם, ואור השמש חדר מבעדם, משווה לבית מראה קורן וחמים. במשך כל הסיור של אריק, שהיה מדריך מעולה, אני חייבת לציין, פערתי את פי בתדהמה יותר ויותר. לובי הבית היה המקום האהוב עלי מבין כל החדרים והמסדרונות, כיוון ששם אור השמש שחדר מבעד לחלונות היה הרב ביותר וכיוון ששם היה את ריכוז יצירות האומנות והפסלים המרשים ביותר והגדול ביותר.
לבסוף ניצבנו מול דלת עץ פשוטה. ״קייט, ברוכה הבאה לחדר שלי.״ אמר אריק בעודו פותח את הדלת. החדר של אריק למרבה ההפתעה, היה ביתי, חמים וכשל כל נער אחר בגילו. הוא לא היה מפואר ויוקרתי כשאר הבית, אלא פשוט וצנוע. ״את בטח תוהה למה החדר הזה נראה שונה משאר הבית. הסיבה לכך היא שאני עיצבתי אותו בעצמי.״ אמר בפשטות.
״וואו, זה מאוד נחמד מצדך לעצב חדר כזה בבית שכזה.״ אמרתי בכנות.
הוא הבזיק לעברי חיוך שובב, שחשף שורה של שיניים לבנות ובוהקות. ״ברור. אני טיפוס נחמד.״ אמר לי.
״אל תשכח צנוע.״ הוספתי בהתגרות. הוא צחק והניח את המזוודה שלי בחדרו. את פליקס כבר השארנו בפינה חמימה לפני כן, שבה הוא רבץ לו. צחקוק עדין נשמע מאחורינו. הפננו את ראשנו לאחור וראש קטן, בלונדיני ונבוך הציץ אלינו מהפתח.
״אה, קייט, תכירי את רוז – אחותי.״ אמר אריק בחיוך אוהב.
רוז הקטנה יצאה מעבר לדלת. היא הייתה קטנטנה, בעלת עיניים ירוקות גדולות וקוקיות בלונדיניות מקפצות ובדיוק כמו אחיה – מתוקה, יפהיפה ואחת שקשה לעמוד בפניה. היא חייכה לעברי חיוך קטן ומתוק בעזרת שפתיה האדומות והדקיקות. ״אז את קייט!״ קראה בהתרגשות. ״אריק לא מפסיק לדבר עליך.״ אמרה לי. אריק גירד את עורפו במבוכה בעוד חיוך דבילי ומאוהב נפרש על פניי.
״הוא גם לא מפסיק לדבר עליך. נעים לפגוש אותך.״ אמרתי.
משרתת מלאה במקצת ומתולתלת, בערך בשנות החמישים לחיה הופיעה והודיעה לנו שארוחת הערב מוכנה. זו, כך מסתבר, הייתה טניה – המשרתת הראשית בבית. ירדנו אל קומת הקרקע, הקומה שבה היה בין היתר המטבח. המטבח בדיוק כמו כל שאר הבית היה מפואר ומעוצב בקפידה. כל הבית נראה כאילו נלקח מקטלוג מלפני מאה שנה בערך. הארוחה עצמה הייתה דומה מאוד לסעודת מלכים. העושר, הצבעים ומגוון המזונות שהיו שם הדהימו אותי כל כך. היו שם אפילו מזונות שלא ידעתי על קיומם. רוז הקטנה, למרות גודלה המזערי, הייתה זללנית לא קטנה במיוחד של קינוחים. היא הייתה בדיוק ההפך ממני – גומרת הכול מהצלחת ועוד מבקשת תוספת. אבל אפילו כשאכלה, החביבות שלה והקסם האישי שלה פרצו ממנה בחינניות כל כך, שאי אפשר היה לא לאהוב אותה. אריק ודייגו אכלו בנימוס מפחיד, שרק הבליט יותר את חוסר הבקיאות שלי בנימוס, בטח שבנימוסי שולחן.
כשהסתיימה הארוחה השעה הייתה כבר מאוחרת והגיע הזמן ללכת לישון. לשמחתי, השבוע הקרוב היה חופש מבית הספר. טניה נגשה אלי בסוף הארוחה ואמרה שהיא מתנצלת מאוד, כי החדר שלי עדיין לא מוכן. הרגעתי אותה שזה בסדר ושאני אישן אם צריך על הספה. "לא, לא! מה פתאום! שאורחת תישן על הספה?!״ קפץ דייגו בזעזוע. זה היה ברור מאליו שהכנסת אורחים הייתה בשבילו ערך עליון. ״את תשני ביחד עם אריק.״ אמר בשובבות, שהבהירה לי שכל משפחת סיית׳ שובבים למדי. לא שציפיתי לאחרת.
״לא, לא. באמת שלא צריך.״ התעקשתי.
למרות הפיתוי שבדבר, לא רציתי לגרום לאריק מבוכה, אבל לא נראה שזה הפריע לו במיוחד.
״צריך, צריך.״ אמר לי אריק.
רוז חייכה אלי חיוך צופן סוד ומרוצה. ״אני יכולה לישון עם פליקס, קייט? בבקשה, תמיד רציתי כלב.״ ביקשה ממני.
״ברור! את לא צריכה לשאול. חוץ מזה, פליקס השמנמן לא אוהב לישון לבד בלילה.״ אמרתי בחביבות. היא חייכה חיוך גדול וחמים אלי, כזה שילדים קטנים שומרים לחנות ממתקים, וחיבקה אותי חיבוק דוב מוחץ. חיבקתי אותה באהבה. למרות שהכרתי את רוז הקטנה רק באותו יום, התאהבתי בה מרגע לרגע.
לאחר שאני ואריק בירכנו את דייגו ואת רוז בברכת לילה טוב, עלינו בחזרה אל חדרו של אריק. כל אחד החליף בזריזות לפיג׳מה בשירותים, אני בכותנת הלילה הדקיקה שלי ואריק בבוקסר ובחולצה האפורה והקצרה שלו. ״קדימה, קייט, אל תתביישי.״ אמר לי בחיוך שובב. הוא שכב על צידה הימני של המיטה הזוגית שלו והותיר לי את השמאלי. נשכבתי על המיטה במבוכה. אריק התקרב אלי מעט והזיז שערה שוררת מפניי. ״לילה טוב, קייט.״ אמר בחום. נשימתו החמימה על פניי גרמה לי לרעוד ולצמרמורת לעבור בי. ״לילה.. טוב.״ גמגמתי בקהות חושים. הוא חייך לעברי חיוך מתוק אחרון ופנה אל הצד השני. שכבתי במיטתו של אריק, חושבת על כל מה שקרה היום. נרדמתי במהרה, כי הייתי מותשת, ומזה בפעם הראשונה בעשר השנים האחרונות, היה לי לילה נטול חלומות.