מודעת – פרק 10

היי =]
אני שמחה לומר רשמית שהסיפור מתחיל =] בערך מתחיל..
זה פרק קשה ודי כבד, אל תתנו לפתיחה המשמחת שלו להטעות אתכן.. אבל אני מבטיחה שפרקים הבאים יהיו קצת יותר קלילים!
ומצטערת כל כך שעכשיו אני מעלה פרק כל שבוע בערך, אבל יש דבר מבאס כזה שנקרא לימודים ><
אז בלי יותר מידי קשקושים..

פרק 10
בצורה גסה, החיים שלי מסתכמים בארבעה ימים משמעותיים בסך הכול. הראשון היה כשהייתי בת ארבע, כשאיבדתי את ההורים שלי בתאונה נוראית. השני היה ביום ההולדת השבע שלי, שבו חלמתי לראשונה את החלום, וראיתי לראשונה את אריק. השלישי היה בדיוק יום לאחר שגיליתי שסבתא היא אחת מאותן לובשי גלימות. ביום השלישי המשמעותי ביותר בחיים שלי, אחד מהחלומות שלי התגשם בפעם הראשונה. והיום הרביעי למעשה, היה יום הדין.
כשעברה חצי שעה והגיע הזמן שלי לקום, התארגנתי בזריזות לבית הספר ונישקתי את סבתא לשלום, לא יודעת מה מצפה לי. להפתעתי היום מגי החליטה ללכת איתי ולא עם קונר, ולכן כשפגשתי את מגי בדיוק במקום הקבוע שלנו, התחלנו ללכת. היא סיפרה לי על הפגישה שלה עם קונר אתמול, וכמה רומנטי זה היה. אני חייבת להודות שזה באמת היה רומנטי. הם נסעו ביחד אל קרחת יער שקטה ושלווה, ערכו פיקניק ורקדו לאור הכוכבים. לא יכולתי למנוע ממחשבה נעימה לעלות במוחי. מחשבה שבה אני ואריק עורכים פיקניק בקרחת יער שלווה ונעימה ורוקדים לאור הכוכבים. ואז הוא מצמיד אותי קרוב אליו,
ואומר –
"קייט, את מקשיבה לי בכלל?" שאלה מגי בעצבנות.
התנערתי מחלומי במהרה וסומק קל הציף את לחיי. "כן, כן. אני איתך, אלא עם מי?" אמרתי בתמימות. לאחר שמגי התרצתה שאני באמת איתה ולא משוטטת לי אי שם הרחק בעולמות אחרים, היא המשיכה לספר על הפגישה שלה עם קונר, בעוד אני חולמת לי בהקיץ מפעם לפעם. כשהגענו לבית הספר פנינו אל מעבדת כימיה – השיעור הראשון להיום, מה שמזכה אותי בישיבה לצד אריק לשעה שלמה. התיישבתי במקומי בזריזות והוצאתי את הספרים מהתיק.
"בוקר טוב, גברת קלרק." אמר לי אריק בנימוס. הבנתי שהוא מתבדח כשפיו התעקל לחצי חיוך עקום.
"אנחנו רשמיים היום." מלמלתי. הוא שלח לעברי מבט שהבהיר לי שהוא רוצה שאני אשתף פעולה, ולכן מיהרתי לומר, "אה, כן. בוקר טוב, אדון סיית'," בחיוך נבוך. הוא הסתכל עלי למשך רגע או שניים ואז פרץ בצחוק. "מישהו פה במצב רוח טוב." אמרתי בשעשוע. הוא הנהן, מאשר את אשר כבר ידעתי. מר פלקר נכנס לכיתה, שוב באיחור. למעשה, בכמעט חודשיים שהייתי בבית הספר הוא איחר לכיתה הרבה מעבר לכמות פעמים שאני יכולה לספור. הוא גם נראה עליז יותר וכמעט שלא נתן שיעורי בית, ולפי האינטואיציה הנשית הלא כל כך מפותחת שלי הרגשתי שמדובר בבחורה. או אולי בחור. קשה לדעת. גיחכתי מעצם המחשבה על זה, דבר שזיכה אותי במבט בוחן מצידו של אריק.
"מה מצחיק?" לחש לעברי.
"הו, לא כלום." אמרתי. ידעתי שעכשיו הוא רק מסוקרן עוד יותר, ולכן חייכתי חיוך מתגרה ומסופק. אריק נחר בזלזול בעוד אני צוחקת ופנה להביט במר פלקר במשך שעה שלמה.
השיעור הבא היה עם גברת שנדלר, שבאופן די מוזר נראתה גם היא מעט מעופפת היום, ולא רק היום כשחושבים על זה. חבירתי את שתי הנקודות ביחד והגעתי למסקנה שלא הגיוני מבחינה הסתברותית, חננה שכמוני, ששני אנשים כל כך משעממים ומרגיזים ימצאו בני זוג שונים אחד מהשני, לכן הם פשוט חייבם להיות ביחד. זה נשמע הגיוני הרבה יותר. "תגיד, אריק, שמת לב למצבי הרוח השמתנים של מר פלקר ושל גברת שנדלר לאחרונה?" שאלתי.
הוא הרים את ראשו מהמחברת והסתכל עלי במבט מוזר. "למה את מתכוונת?"
"לא יכול להיות, באופן מקרי לחלוטין, שהם מאוהבים? נכון?" שאלתי שוב.
הוא חשב על זה מעט לפני שענה. "הם לא הסחורה הכי מבוקשת בשוק." אמר לבסוף בחיוך קטן.
הבלעתי צחקוק. "בדיוק בגלל זה, זה הרבה יותר מהגיוני שהם מאוהבים אחד בשני. לא חושב?"
"כן, זה נשמע יותר הגיוני." הודה.
"אז אתה עוזר לי?"
"סליחה?" שאל בבלבול.
"עוזר לי להפגיש ביניהם." הסברתי את עצמי. ראיתי איך פניו המבולבלות והמשועשעות הופכות למזועזעות.
"למה שאני אעשה את זה?" שאל.
צחקקתי. "כי זה ימנע מאיתנו כמות שיעורי בית עצומה, וכי אתה בן אדם טוב." את החלק האחרון של המשפט אמרתי בלחש יותר, אבל מסתבר שאריק בכל זאת שמע אותו.
"אה, אני בן אדם טוב?" שאל ברוך.
יותר מברור מאליו שהתשובה שלי הייתה חיובית, חיובית נחרצת אפילו, אבל הוא לא צריך לדעת את זה. "אל תחמיא לעצמך יותר מידי." מלמלתי.
הוא צחק בשקט, כי בכל זאת היינו עדיין בשיעור. "בסדר, אני אעזור לך, אבל כי אני בן אדם טוב." התגרה בי.
"לא היית אמור לשמוע את זה." מלמלתי במבוכה.
הוא צחק, שוב, ודיבר בפעם האחרונה לאותו שיעור, "זה בסדר, קייט, אני לא היחיד," ובזה הוא נפנה להביט בגברת שנדלר שכתבה דבר כלשהו לא חשוב על הלוח. אני, לעומת זאת, הייתי אי שם הרחק ברקיע השמיני, כי קיבלתי מנה אחת יותר מידי מהמשפטים המסחררים של אריק.
היום עבר כשאני מעט מתנודדת לי. לא נראיתי כל כך שונה מגברת שנדלר וממר פלקר. אחרי הכול, כולנו היינו מאוהבים במישהו, ללא שום קשר לעובדה שאצלם זה כנראה הדדי ואצלי לא. ההסבר היחידי וההגיוני שהיה לי לכל המשפטים המדהימים שאריק אמר מפעם לפעם היה ללא ספק שהוא פשוט בן אדם מדהים. הרי לא יכול להיות שהוא אוהב אותי, את קייט קלרק. לאחר כמה התנדנדויות חוזרות ונשנות עבר היום. הפעם מצאתי את עצמי הולכת לבד הביתה, כיוון שאריק הלך עם רוזלין – באופן לא מפתיע בכלל – ומגי הלכה עם קונר, כצפוי. אבל לא באמת הפריע לי שאני הולכת לבד הביתה. אולי רק חוסר נוכחותו של אריק הפריעה לי, אבל לא יורת מזה. הלכתי לי בצעדים קטנים וכבדים אל עבר הבית. מעט המצב רוח הנחמד והעליז שהיה לי בבוקר נהרס במחשבה שאריק לא שותף למה שאני מרגישה, אפילו לא בקצת, וזה עוד היה בחלק הטוב של היום. דבר לא יכל להכין אותי למה שעמדתי לראות ולחוות בשעות הקרובות, גם לא אריק. תחושה מרירה ולא נעימה הציפה אותי עוד מרחוק. ככל שהתקרבתי התחושה לא הרפתה, אלא רק התגברה, והגעתי למסקנה שהאינטואיציה השנית שלי אולי לא כל כך פגומה. כשהגעתי אל כניסת הבית נראו השיחים בכניסה מעט נבולים ושחוקים, אבל לא דבר היוצא מגדר הרגיל. הדלת לעומת זאת, הייתה מעט פתוחה, דבר שבכל שנות חיי עם סבתא לא קרה אפילו לא פעם אחת. הדפתי את הדלת מעט, חוששת ומבולבלת. עיני חשכו ברגע שנכנסתי, למראה סבתא האהובה שלי שוכבת על רצפת הבית הקרה מדממת. "סבתא! סבתא, מה קרה?!" צעקתי. הטחתי את התיק בפינה וכרעתי ברך ליד סבתא המדממת.
"נייטה.. שלי.." אמרה בקול רועד. היא נאנקה בכאב והפסיקה.
"הכול יהיה בסדר, סבתא, אני מבטיחה לך. הכול יהיה בסדר." אמרתי בלחץ. חנקתי את הדמעות ומיהרתי אל הטלפון. חייגתי בקושי את המספרים והזמנתי אמבולנס בדחיפות לרחוב 'ווסטר' – הרחוב שלי. לאחר מכן הלכתי אל המטבח וספגתי מטלית לבנה במים חמים. הנחתי את המטלית על הפצע המדמם של סבתא, נחושה לעצור את הדימום. "איך זה קרה?!" אמרתי בלחץ.
היא השתעלה, ותערובת דם ורוק יצאו מפיה. מצבה של סבתא הדרדר מרגע לרגע. "נייטה שלי.." שיעול נוסף קטע אותה, בעוד אני ממהרת להחליף את המטלית הספוגה דם באחת נקייה יותר. "תקשיבי לי עכשיו, נייטה.." היא ליטפה אותי בידה הרועדת ועיניה החומות ננעצו בשלי, מסרבות להרפות.
"לא, סבתא. את תהיי בסדר, את תראי. האמבולנס יגיע כל רגע!" אמרתי. דמעה קטנה פרצה מעיניי הכחולות כשאחרי זולגות עוד דמעות בשטף. לא התאמצתי לנגב אותם.
"הגיע זמני, נייטה.." אמרה לי בקול רועד. היא השתעלה שוב, ועוד פעם, כשבכל פעם כזאת דם נוסף יוצא מפיה.
"לא, אל תגידי את זה, סבתא! את תהיי בסדר, אני מבטיחה לך." מיררתי בבכי.
היא חייכה חיוך שלו וטוב. "תביאי לי עט ודף, נייטה…" אמרה בקול חלוש. קולה נחלש מרגע לרגע. מיהרתי לתלוש דף מאחת המחברות שלי ולהביא לסבתא עט. היא שרבטה בכתב רועד, למרות הכאבים, דבר מה שכלשהו על הנייר. הכנסתי את הנייר לאחת מהכיסים בצורה חפוזה. סבתא הלנה החזיקה את ידיי בידיה הקרות ולחשה לי, "עכשיו תקשיבי לי טוב. אל תתני לו לעשות מה שהוא רוצה. את יותר חזקה ממנו." לחשה לי בחום. היא הורידה בקושי תליון שהיה די מוכר ותלתה אותו על צווארי. לא יכולתי יותר עם מילות הפרידה שלה.
"סבתא, על מה את מדברת? את תהיי בסדר, האמבולנס מגיע כל רגע." אמרתי בפאניקה.
היא נענעה את ראשה לשלילה בצורה כמעט בלתי מורגשת, התחשב במצבה הקשה. "זה מאוחר מידי, הגיע זמני ללכת, נייטה שלי. את יודעת שכל מה שעשיתי היה נועד להגן עליך ולשמור עליך. אני אוהבת אותך, נייטה קטנה שלי." לחשה לי בחום. היא חייכה חיוך קטן ואחרון ועיניה החומות והשלוות החלו להיעצם לאט, לאט.
"לא, סבתא, לא! תישארי איתי, תישארי איתי." אמרתי. ניגבתי את פניה החיוורות במטלית, ואפילו השתמשתי בכל כישורי העזרה הראשונה שלי שלמדתי בבית הספר בשנה שעברה, כולל הנשמה. זה לא הועיל. סבתא הלנה נשארה קרה ודוממת לידי, הנכדה היחידה שלה. עכשיו הדמעות זלגו ממני בשטף, ללא שום יכולת לעצור אותן. "לא, בבקשה. תישארי איתי. בבקשה." לחשתי. חיבקתי אותה בין ידי והתייפחתי במשך מה שנראה כנצח שלם.
הרופאים שבאמבולנס קבעו את מותה של סבתא הלנה ישר בבואם. הם כיסו אותה בבד שחור והעלו אותה על אלונקה. שוטרים החלו להגיע ולחקור את נסיבות הרצח. שוטרת צעירה יחסית וחביבה בשם איימי פוקס ניגשה אלי. היא תחקרה אותי מעט, מבינה את מצבי הרע. הייתי לבד בעולם. לא היה לי בן שמפחה נוסף לסבתא הלנה. ולחשוב שרק אתמול כעסתי עליה שהיא לא סיפרה לי מי היא באמת. עכשיו דבר מזה לא נראה משמעותי, לא חשוב. בשלב מסוים החל לרדת החושך על העיירה הקטנה שלנו, ואיתו גם פסקו הדמעות. התבוננתי באדישות ובעצב בבית שלי וידעתי שלא אוכל להיות בו יותר. איימי הסבירה לי את המצב החדש, בו אני חייבת למצוא מקום חדש לגור בו עד שאהיה בת מבוגרת בפני החוק, כלומר גיל 18. היא גם הסבירה לי שבגלל שלא הייתי רחוקה כל כך מהגיל הזה, בית יתומים או פנימייה יהיו מיותרים. נכנסתי אל הבית באדישות. ארגנתי לי מזוודה קטנה עם כל חפציי, כולל ספרי הלימוד. לקחתי מעט כסף ואת פליקס השמנמן. לא יכולתי להשאיר אותו פה לבד. ידעתי למי אני אלך. התכוונתי ללכת למגי ולגור אצלה עד שהמצב יירגע. אבל לאחר שעה שלמה שבה התקשרתי אליה לפחות עשרים פעמים ושלחתי לה לפחות חמש הודעות הבנתי שמגי כנראה לא תענה לי היום. ולכן יחד עם השוטרים שיצאו וסגרו את הבית, התחילו בחקירה משלהם, ויחד עם אנשי האמבולנס, עזבתי את הבית יחד עם פליקס והלכתי אל עבר המקום היחיד שיכולתי לחשוב עליו באותם רגעים – הבית של אריק. רק בדרך חלחלה בי ההבנה. בפעם הראשונה מזה עשר שנים של חלומות מלחיצים ומפחידים, חלום אחד התגשם. לפחות בחלקו. מישהו נוסף מת פרט לאריק, ובדיוק כמו בחלום – זו הייתה סבתא.