מובייל | 6(אביוש)

בוקר.
אני מתעוררת למיטת בית מלון, לצד טום. הבחור מהבית חולים.
כמה אלכוהול ששתיתי, ככה זכרתי. כל שנייה ושנייה, רגע ורגע מאתמול בלילה.
ואם אחסוך את ההכחשה, באיזשהו מקום…. הייתי צריכה את זה. את הביחד הזה, שנותן תחושה חמימה.
אני מסתכלת עליו. ישן עמוק. מתעלם מקרני השמש שמתעקשות לסנוור.
אני סוגרת את הווילון ובוהה כמה זמן בתקרה.
דקה עוברת… ועוד שתיים… וככה עשרים דקות, עד שאני מרגישה את היד החמה והשרירית שלו מאמצת אותי אליו.
"בוקר טוב…" אני כמעט ולוחשת מהמבוכה שהכנסתי את עצמי לתוכה. הוא מגחך.
"בוקר אור… השעה?" הוא ממהר לשאול. חד, ישיר.
"אין לי מושג" אני עונה. אני כנה עם עצמי. אין לי כוח לבדוק.
"פאק! פאק!" הוא מסנן וממהר לזנק מהמיטה. הוא לא זורק, לא מילה. לא דבר.
הוא ממהר ויוצא. אני בוהה בתקרה.
אני לא יכולה לבכות. אסור לי.
זה היה ברור שמבחינתו זה היה סטוץ. אז למה זה כל כך כואב?
דפיקות בדלת, שגורמות ללב שלי לזנק במקומו.
"מי שם?" אני מהססת. הדלת נפתחת ואישה ממוצא לטיני נכנסת בלבוש צנוע למדיי, שן זהב, תסרוקת גברית למדיי וחיוך עקום.
"שירות חדרים" היא מסננת. טוב, נחמדה היא לא.
אני מתלבשת מתחת לשמיכה, נועלת את נעלי העקב ובורחת במהירות.
אני נבוכה.
אני מרגישה מטופשת, מושפלת, וחסרת כל ערך.
אבל למה?