מובייל | 3(אביוש)

"פאק" אני מסנן ונושף החוצה את העשן שהסיגריה מחדירה לריאותיי.
"אי פעם חשבת להפסיק?" היא שואלת. היא לא באמת חושבת בהיגיון, נכון?
אני צוחק לה בפרצוף. צחוק ציני. אני מודה שיצאתי בן זונה בעניין.
היא מסמיקה. היא מסדרת את שיערה השחור כפחם, מזכיר בצבעו את שיערי שלי.
רטט. אני מסתכל. נטלי מתקשרת.
היא מציצה מעבר לכתף שלי, בעדינות, כנראה סתם בשביל להבין למה אני לא עונה. אני מגחך.
"מה? בא לך לענות, לנטלי?" אני שואל אותה. אני מחזיר את הפלא לכיס של הג'ינס שאני לובש. אין לה מה לומר. אני שואף את עשן הסיגריה, עוצם את עיניי לרגע ונושף הכל החוצה.
היא שותקת. פטפטנית, היא לא.
"אז… למה הופעת לנו בחדר?" אני שואל ומסתכל עליה במבט מצומצם. היא לא מרימה את המבט לרגע.
"זה היה החדר של אח שלי." היא עונה. בשקט. כמעט ובלחש. אני מכחכח בגרון, מעניין.
"מה קרה לו?" אני שואל. עוד אחד מהסרטן?
זבל של מחלה.
"מת." היא עונה בקצרה. היא משחקת באצבעות קצת ולבסוף קמה. היא הולכת. פנימה. משאירה אותי בחוץ עם הסיגריה.
"רגע!" אני קורא לה. היא כבר מזמן לא שומעת.
אני מועך את הסיגריה על המעקה. אני רץ פנימה, ובסופו של דבר תופס אותה.
הדמעות עומדות בעיניה החמות והבורקות.
המילים עומדות לי בקצה הלשון ובשנייה אחת של לחץ, מחליקות ונעמדות לי כגוש בגרון.
אני מחבק אותה. דחף.
היא קוברת את פניה בחזי ופורצת בבכי.
הדמעות שלה נספגות לי בחולצה.
אנחנו עומדים באמצע בית חולים,
שניי אנשים שהרגע הכירו.
אני לא יודע עליה כמעט ולא דבר,
וגם היא לא, עליי.
ובכל זאת…