מובייל | 2(אביוש)

אני מסתכלת על בית החולים שבו נהגתי לבקר יום יום.
אותו מקום בו כל כך הרבה אנשים נעלמו ונמחקו מפניי האדמה, ובכל זאת… לבן כל כך… סטרילי כל כך. כמעט ומזמין.
אני מגחכת.
מי באמת היה הולך לבית חולים, מרצון?…
אני עושה צעד אחד, ומשם השאר אינם רצוניים.
אני מוצאת את עצמי שם. בחדר שלו לשעבר. לשעבר, למותו.
הוא מסתכל עליי.
"תראה, מסריחולי!" ילד קטן ויפה תואר מצביע עליי. הוא מחייך את החיוך חסר השיניים הקידמיות שלו. הוא קירח. הוא חולה סרטן, כנראה.
אני מרגישה צמרמורות חולפות לי בגוף. אני נופלת. הראש מסתחרר ולא נותן לי מנוח.
"את… מה את עושה פה?" הוא שואל. מה הוא בשביל הילד? אוף. אני חייבת להוציא את זה מהראש.
"זה… כלום" אני נאנחת. קולי רועד. גופי רועד. אני רועדת.
אני מחליטה לקום. אני מנקה את הכלום שנמרח לי על כל הישבן. אני נוגעת בידית.
"בא לך לצאת לסיגריה?" הוא שואל. אני בוהה בו מספר דקות ואז נאנחת.
"ומי ישמור עליו?" אני שואלת. אני מסדרת את השוונצים בשיער קצת, כמה שאפשר.
"צ'ארלי…. אמא שלי באה עוד כמה דקות, נחכה עד אז?" נחכה. זה אומר ביחד.
מה הוא….
רוצה ממני?