מה שלא הורג אותך , מחזק אותך! פרק 10

חצי שנה עברה מאז , חצי שנה של געגוע , חוסר אונים , לילות ללא שינה .
ואפילו לא היה בינינו משהו מעבר לחיבוקים , למה אני לעזאזל עדיין ממשיכה לחשוב עליו ולצפות למשהו ? אני מרגישה כל כך פטתית , ומצד שני אני רק נזכרת ביום ההוא כשהוא רצה שנתחיל הכל מהתחלה , והייתי קרה אליו , הייתי ילדה .
נזכרתי בפגישות שלנו מאז כל הזמן שוב ושוב ושוב עד לדמעות .
החברות לא יודעות , ועוד יותר מעציב זה שהן לא שמות לב בכלל שאני באמת כואבת ומטריד אותי משהו .
ללינה סיפרתי, אבל היא לא לוקחת את זה בכזאת רצינות , ותמיד אומרת לי 'זה יעבור' .
אבל לא, אצלי כנראה לא תופס המשפט "רחוק מהעין רחוק מהלב " , כי אני מרגישה שאני אוהבת אותו כל יום יותר מיום האתמול , נואשת אליו , לחיבוקו , לתחושת הביטחון איתו .
כל יום , עם רגש האהבה והנואשות אליו , מתגברת אצלי השנאה כלפי עצמי , כמה טיפשה הייתי , איך הבאתי לו לעזוב ככה…

בכולם אני מוצאת את עצמי מחפשת רק אותו . את עייניו הירוקות , שערו הפרוע והמהמם להפליא , את מגעו המחמם .
למה אני ממשיכה לחשוב עליו ולהמשיך לענות את עצמי כשאני יודעת שזהו . הוא הלך .
משהו משובש אצלי , גם לינה אמרה לי את זה .
כל הזמן שאני הולכת למועדון , אני חוזרת ממנו בהבנה מוחלטת שלא יהיו כמוהו ,
שלא משנה כמה אני ארצה לשכוח ממנו , אני לא אצליח .
כשאני מחובקת בזרועותיו של מישהו אחר , אני חושבת רק עליו , כמה שחיבוקו השרה את תחושת הביטחון הזאת שכל כך הייתי צריכה אותה עכשיו ואין לי אותה עם מישהו אחר .

זה ממשיך , מיום ליום זה מתחזק עוד יותר ,הרגש אליו פשוט לא דועך אלא ההפך , חשבתי על זה שזה פשוט לא יכול להימשך לנצח . זה לא.

שבת היום , הייתי אצל לינה ועכשיו אני בדרכי הביתה , דיברנו, רקדנו , שרנו כמו תמיד עם לינה .
אני צועדת לי ברחובה לכיוון ביתי , נהנת משעת הדימדומים בחוץ וממזג האויר עם הרוח שמצננת , מביטה סביב ,הכל רגיל מידי, גבר בשנות הארבעים לחיו מטייל עם כלבו , גורי חתולים משחקים זה עם זה מתחת לעץ , חבורת נערים מטיילת הרחק יותר .
בעודי נהנת מצפיית הגורים המשחקים , אני מרגישה עיניים שננעצות עליי , אך לא מבינה מאיזה כיוון זה מגיע , אני סוקרת את הסביבה ומגלה שאחד הנערים מהחבורה מסתכל עליי , אני מחזירה לו מבט וחוזרת אל הגורים , אך בזוית עיני נראה שהוא לא חדל מלהסתכל עליי , הולך עם החבר'ה שמדברים איתו ותוך כדי לא מסיט את עיניו ממני , מוזר.
החבורה מתרחקת וצווארו של הנער כבר ממש מסתובב אליי כאילו להביט בכוונה , אני מדשדשת אל כיוון ביתי , וכאילו גם אני כמו מגנט לא יכולה להסיר את עיניי ממנו , הוא מתייאש וראשו מסתובב אל חבריו ואז אני קולטת .
זה היה ג'ייסון , איך דווקא בזמן המועט שאני לא חושבת עליו הוא מופיע , מה הוא עושה במחוז, ולמה לא התקרב אליי אם הבין שזו הייתי אני .

אני כל כך מבולבלת ניסיתי לנסח ולפענח מה עבר לו בראש באותם הרגעים , ומה הוא חושב עליי בכלל .
ליבי פועם בחוזקה , ואני מנסה להסדיר את נשימתי בעודי צועדת לביתי , הרבה שאלות עולות במוחי ואני לא מוצאת להם תשובה , מיואשת ומבולבלת אני מגיעה הביתה אף אחד לא נמצא בקומה התחתית ואני שומעת את אמא צועקת מהקומה למעלה " אמילי ? זו את ? " אני פולטת אנחה , טוב שהיא לא רואה אותי עכשיו במצב הזה , "כן אמא זאת אני " אני צועקת במבט לקומה למעלה בנימת קול מאושרת . אני עולה לחדרי וסוגרת מהר את הדלת , האור כבוי בחדר ואני מחפשת את המתג של האור , ופתאום אני מרגישה משהו נוגע ברגלי , זז .