מה שלא הורג אותך , מחזק אותך! פרק 1

מאז שאבא שלי נפטר, שום דבר כבר לא אותו הדבר .
אמא לא דואגת לעצמה בכלל ואחי הגדול בחר את הדרך הרעה שבה אבי הלך .
אני עוד זוכרת את היום הזה ממש בתחילת שנת י' שלי בתיכון ג'קסון. הוא היה אלכהוליסט , הייתי בבית הספר , אחי גם הוא למד בקולג' ואמא שלי עבדה , רק הוא ישב כל היום בבית . אני זוכרת שהלכתי לבית הספר ביום ההוא והכל היה רגיל מדי שהמצב הזה עורר חשד , הייתי בשיעור השלישי -היסטוריה , והמזכירה פתאום נכנסה לכיתה וקראה בשמי "אמילי?אמילי ברוקס? " הרמתי את הראש והסתכלתי עלייה, היא הייתה נסערת "כן?" שאלתי בשקט …
"בואי איתי" היא ענתה לי , לא הבנתי מה קורה , מה כבר עשיתי? אספתי את כל הדברים ודחפתי אותם לתיק ,תליתי את התיק על הגב והתחלתי ללכת לכיוונה – יצאנו מהכיתה והיא המשיכה ללכת , ואני אחרייה ,בפתאומיות היא מסתובבת אליי ואומרת " אני משחררת אותך הביתה ,לכי צריכים אותך שם " . הסתכלתי עלייה פעורת פה עוד בגלל הסיבוב החד שלה , והנהנתי עם הראש ..
כשיצאתי מהתיכון , הוצאתי את הפלאפון מהג'ינס כדי להתקשר לאמא לשאול אותה מה קורה ,ראיתי אחד-עשרה שיחות שלא נענו ממנה , מיד התקשרתי אלייה
"אמ !! " היא ענתה נסערת ובנשימות חזקות כאילו רצה עכשיו עשרה קילומטרים ,
"אמא , מה קרה?" שאלתי אותה "זה אבא…תבואי הביתה מהר " וניתקה .
הייתי מבולבלת וחסרת אונים ,מה קרה לאבא , איך אגיע עכשיו הביתה מהר אם האוטובוס מגיע כל חצי שעה ולי אין אוטו משלי .
החלטתי לקחת טרמפ כי אין ברירה .התרחקתי מבית הספר ומשם הלכתי לכביש הראשי כמה מטרים ספורים מבית הספר , הכביש הראשי היה לכל אורך מחוז קייטרון ובגלל זה היה סיכוי שאתפוס שם טרמפ כמה שיותר מהר.
התחלתי לנופף עם היד עם כל רכב שעבר , כולם מיהרו למקום כלשהוא ואף אחד לא עצר .
היה רכב אחד שעצר ושאל למה ילדה כמוני לוקחת טרמפים , עניתי לו שאני נורא ממהרת וביקשתי בנחמדות שיסיע אותי . הוא סגר את החלון והמשיך לנסוע.
עמדתי שם קרוב לרבע שעה הקור המקפיא של תחילת ספטמבר במחוז היה בלתי נסבל ..
המשכתי ללכת לאורך הכביש , עדיף כבר ללכת ברגל .
אני מעיצה את מהירות ההליכה שלי ולכל אורך ההליכה חושבת מה יכול לקרות.
עם כל המחשבות אני הולכת ולא שמה לב שנעצר לידי רכב , הוא היה שחור מצוחצח אבל לא נראה עשיר מדי , נעצרתי גם אני ובהיתי ברכב , הנהג פתח את החלון וראיתי את ג'ייסון , מהכיתה שלי . איזו הקלה
שנה שעברה הוא סוג של היה דלוק עליי ולא כל כך התייחסתי אליו . כל כך לא רציתי שיזכור לי את זה עכשיו.
"היי אמ מה את עושה פה בחוץ בקור הזה?, בואי כנסי " עיניי נפערו לרווחה ופי התעקל לצורת חיוך של אושר , הוא בא לגאול אותי !!
הנהנתי אליו ונכנסתי לרכב , הייתה שתיקה וג'ייסון היה מרוכז בכביש , הבטתי בו לכמה רגעים ולא זכרתי אותו כזה יפה , היו לו עיינים ירוקות כזית ושיער שצבעו עוד לא החליט איזה מבינהם שולט הבלונד או השטני .פעם השיער כיסה לו רוב חלק מהפנים , עכשיו הוא היה קצר יותר , ופרוע שכל כך התאים לו והבליט את העיניים הירוקות שלו .
הוא פנה אליי פתאום ולקח לי מין שנייה לשים לב , אז מיד סובבתי את ראשי לחלון , הרגשתי אותו מחייך לעצמו ואני כנראה הסמקתי מבהמבוכה ..
כיוונתי אותו בדרך לביתי , זה היו הרגעים היחידים שדיברנו .
כשהיינו כבר קרובים לביתי, הוא שאל "אז למה את לא בבית הספר ? "
עניתי לו בקור בלי להסתכל עליו " קרה משהו בבית , אז שיחררו אותי " .
הוא פתח שוב את פיו כדי לומר משהו אבל מיד סגר אותו .
כשהגענו הודיתי לו על הטרמפ והוא אמר "זה שום דבר , היה לי לעונג לעזור לך "
חייכתי אליו ויצאתי מהרכב , שכחתי כבר מהקור המקפיא בחוץ כשהייתי ברכב של ג'ייסון ומיד הצמקתי בתוכי ורצתי ריצה קלה אל הבית , כשהגעתי אל מדרגות פתח הבית הסתובבתי לכיוונו כי היה לי מוזר שלא שמעתי את הרכב לא נוסע , הוא עדיין עמד שם והסתכל עליי , נופפתי לו עם היד ונכנסתי אל הבית .
שמעתי את אמא בוכה , ומוזר שלא שמתי לב לאמבולנס שעמד בפתח הבית , אבל היו רופאים בבית ואלונקות , לקחו את אבא שלי – עטוף בסדין , כשאמא שלי בוכה מאחור ואחי עומד ליידה על סף בכי , אני עומדת המומה ומסתכלת על האלונקה , שאבא שלי נמצא שם , ללא כל תנועה או קול .
ככה הוא מת ומאז כלום לא אותו הדבר.