מה שהעתיד צופן לי- פרק 6
"האמת היא שאתה לעולם לא תדע מה עתיד לקרות מחר. החיים הם חוויה מטורפת, ושום דבר לא מובטח."
– אמינם
————-
"אם היא לא סיפרה לך כנראה שיש סיבה" אמר ומשך בכתפיו "לא אין סיבה, פשוט תספר לי!" אמרתי בכעס, יותר נכון לפי המבטים שננעצו בי כנראה שצעקתי בכעס "וואו תירגעי" הוא איך יכל להישאר כל כך אדיש, ובמבט לאחור איך לא ידעתי את זה? איך הייתי כל כך תמימה? פשוט לא ידעתי כלום "תספר לי" אמרתי מדגישה כל מילה "בטוחה שאת רוצה לדעת?" הוא שאל "כן" עניתי בהחלטיות, אז בואי.
"טוב אז…" הוא התחיל לדבר
"נו דבר אין לי את כל היום" אמרתי מנסה לזרז אותו
"בואי נגיד שהיא עברה התעללות" הוא אמר מגרד את עורפו
"למה אתה מתכוון?" אמרתי מבולבלת, התעללות?
"באמת עדיף שתשמעי את זה ממנה" הוא אמר והכנות נשקפה בעיניו
"וואי אין לי כוח למשחקים שלך, פתאום אתה כבר לא כל כך בטוח בעצמך ומחליט להגיד את האמת, ממש נשמה טובה" התפרצתי בכעס, החוסר ידיעה משגע אותי
"בסדר את רוצה לשמוע את הקורות חיים שלה מממני ולא ממנה? אין לי בעיה רק תקשיבי בשקט" הוא התחיל להגיד ואני קיוויתי שלא עשיתי טעות שלחצתי עליו לספר לי
"אוקיי נתחיל מזה שאמא שלה הייתה אלכוהוליסטית, והיא הייתה מרביצה לה. אבא שלה היה מכור לסמים והיה בחובות מהימורים, הוא היה אונס אותה ומרביץ לה, להמשיך?" הוא אמר במהירות ולקח לי כמה שניות לעכל את מה ששמעה, הנהנתי בראשי כסימן שימשיך
"אח שלה היה היחיד שהיה שפוי במשפחה הזאת אך ברגע שיכל הוא ברח והשאיר אותה לבד, ביסודי היו צוחקים עליה בגלל הבגדים שהיא הייתה לובשת והסימנים שהיו לה על הידיים" הזדעזעתי לשמוע זאת, הרי זה לא דומה לאיך שאנה עכשיו, או לפחות נראית עכשיו
"בחטיבה היו משפילים אותה ואת החבר הזה שלה… עומר?" שאל ואני הנהנתי כדי לאשר את דבריו
"גם הוא סיפור בפני עצמו אבל אנחנו מדברים על אנה, אז בכיתה ח' עשו לה 'מתיחה' אם אפשר לקרוא לזה ככה, כמה בנים נתנו לה 'הזמה למסיבה ביער' " הוא אמר וסימן מרכאות בידיו "ברגע שהיא הגיעה הם קשרו אותה, התעללו בה וכתבו על גבה 'שבורה', לפחות זה מה שאני הבנתי" הוא עצר כדי לנשום וראשי הסתחרר עכשיו נזכרתי בסימן שראיתי על ידה של אנה, סימן כחול, אני הנחתי שהיא נפלה אך מדובר ביותר מכך
"עד היום זוכרים את זה אבל עדיין לא ממש מרחמים אליה, עדיין מתעללים בה וצוחקים אליה. מצבה יותר טוב ממה שהיה אבל עדיין לא ממש טוב, זה כל מה שאני יודע, אז כשאת איתה זה המוניטין שיוצא לך" הוא סיים את דבריו ואני לא הבנתי איך לא ראיתי את זה
"מזעזע נכון?" שאל אותי בן
"כן, וסליחה שלחצתי אלייך לספר לי" אמרתי בהתנצלות, זה באמת משהו שצריך לבוא מאנה
"זה בסדר, אני צריך ללכת" הוא אמר וקם ממקומו
"טוב, ביי" אמרתי והוא הלך, חזרתי אל ביתי שקועה במחשבות, נכנסתי לבית ונעלתי אותו, מפני שאבי בעבודה ויחזור רק בלילה ולורה ישנה אצל חברה הייתי לבדי, עליתי לחדרי נעלתי אותו ונשכבתי על המיטה חושבת על מה שבן סיפר לי, למי אכפת ממה שחושבים אנה ילדה מדהימה אז מה אם זה מה שקרה לה זה לא אשמתה לאיזה משפחה היא נולדה, משפחה לא בוחרים, צילצול הפלאפון קטע את מחשבותיי, מספר לא מוכר, הרמתי את הטלפון מקשיבה לקו השני
"הלו" אמרתי בהיסוס עדיין שקועה קצת במחשבותיי
"טל?" הקול בקע מהפלאפון שכמעט ונשמט מידי
"כן" אמרתי מנסה להסוות את הרעד שבקולי
"זה לידור, אני בארץ" אני קפאתי, מה הוא עושה כאן? למה הוא חזר? למה הוא מתקשר אליי? פתאום אכפת לו ממני? איך יש לו את המספר שלי? למה הוא חזר בכלל?
"אני רוצה שנפגש, את יכולה?" הוא שאל, אך עדיין הייתי קצת מופתעת
נתתי לו שם של בית קפה ליד ביתי וקבענו להיפגש בעוד שעה, אני מצליחה לצאת מזה, זה חלום?
*
ירדתי לבית הקפה שבו קבעתי להיפגש עם לידור, פתחתי את הדלת וראיתי אותו, אומנם עברו כמה שנים אך עדיין זיהיתי אותו, הוא השתנה, התבגר. נגשתי לשלחנו והתישבתי מולו
"שלום אחותי" הוא אמר והעביר בי רעד, רעד ישן.
"למה ברחת? למה השארת אותי לבד אם ההורים? למה עשית את זה?"
תגובות (1)
וואוו. אני כמעט עם דמעות בעיניים עכשיו! פרק מאוד מרגש וזה בסדר גמור שהוא קצת כבד, זה היופי בספרים שמצליחים להעביר רגש. הכתיבה שלך השתפרה מאוד מאז שהגעת לאתר הזה. כל הכבוד! מתגעגעת חיימשליי