מה שהעתיד צופן לי- פרק 5
התהילה הגדולה ביותר שלנו אינה בלעולם לא ליפול, אלא בלקום בכל פעם שאנו נופלים."
– קונפוציוס
(זהו ציטוט שנתן לי השראה רבה גם בחיים וגם בכתיבה, ומתי שיש את הסימן ~~~ זה פלאשבאק)
——–
אנה הובילה את עומר לחדר האחות בעוד אני מתהלכת מאחוריהם שקועה במחשבות, אנה פתחה את דלת חדר האחות והושיבה את עומר על המיטה הלבנה "טל את לא חייבת להיו-" התחילה אנה להגיד אך קטעתי אותה "אני רוצה להיות פה" אמרתי בטוחה בעצמי "ט-" התחילה להגיד שוב אך נקטעה בשנית על ידי האחות שנכנסה לחדר "אוי-לי עומר! מה קרה הפעם?!" אמרה בבהלה "עוד מישהו רוצה לקטו-" התחילה להגיד אנה בשלישית אך עצרתי אותה "מה זאת אומרת עוד פעם?" שאלתי בסקרנות אך אף אחד לא רצה להחזיר תשובה לשאלתי, "אדיר קרה…" מילמל עומר והשפיל את ראשו, הסקתי שאדיר זה שמו של הילד שאיתו עומר רב "מתי תלמד עומר?" שאלה האחות ברטוריות אך עומר לקח שאלה זאת ברצינות "כשלא יהיו פה מטומטמים" ענה לאחר זמן מה של חשיבה, "יש 2 דברים שהם בלתי מוגבלים: היקום והטיפשות האנושית; ואני לא בטוחה לגבי היקום." ציטטה האחות והתחילה לטפל בעומר בעוד הצילצול נשמע ברחבי בית הספר, מה זאת אומרת שלא יהיו פה מטומטמים? מה הולך פה? ולמה האחות מצטטת את אלברט איינשטיין? טוב הכי חשוב זה מה באמת קורה כאן ולמה יש לי הרגשה שיש דברים שלא מספרים לי "בנות לכו לכיתה שלא תאחרו" אמרה האחות, אנה פתחה את פיה כדי להתווכח אך הפעם עומר עצר אותה "פשוט תלכי, את יודעת שאני יהיה בסדר" הוא אמר מביט בעיניה "וטל" הוא אמר והפעם הביט בי, רק עכשיו שמתי לב ליופיו, עיניו היו ירוקות אך מסתוריות, שיערו היה שטני בהיר שהיה מבולגן מהקרב שעבר דקות אחדות לפני כן "מה?" עניתי מרוכזת בעיניו היפות "תשמרי עלייך ועל אנה" הוא אמר ברכות ואני הנהנתי לאות הסכמה, אני ואנה עזבנו את חדר האחות בשקט שקועות במחשבות "למה נטפלים אליכם?" שאלתי בפיתאומיויות "אני לא יודעת" ענתה אנה לאחר כמה שניות של מחשבה "ועכשיו באמת?" שאלתי אותה בעקשנות, לא נתתי לזה ללכת, רציתי לדעת מה הולך פה, הייתי צריכה לדעת למה אני נכנסת.
נקודת מבט אנה
"למה נטפלים אליכם?" שאלה טל שוברת את השקט. "אני לא יודעת" עניתי במהירות מקווה שהיא לא תישאל עוד שאלות, למרות שהיא תגלה בסוף, אני יודעת, ואז זה יכאב יותר "ועכשיו באמת" התעקשה, חשבתי מה להגיד הרי זה זכותה לדעת.
"תכנסו מיד לכיתה" המורה עמדה לפנינו וכמעט ומעדתי מרוב הפתעה, פעם ראשונה שהודיתי למכשפה המקומטת הזאת, סוף סוף עושה משהו יעיל חוץ מלתת לי שלושים במבחנים "נכנסות, נכנסות" אמרתי והרמתי את ידי כחפה מפשע, טל נכנסה אחריי עם מבט מהורהר על פניה, כנראה עדיין חושבת על שיחתינו, אך אני רק חשבתי על מה שעומר אמר, אני אף פעם לא יצליח להשתחרר מזה?!
~~~
"אז נהנית היום" שאלו עם מבט מרושע בעיניהם, אני רק בת שלוש עשרה וזה קרה לי? מה עשיתי רע שזה מגיע לי? דימעה זלגה במורד לחיי "אוו את בוכה" אמר אחד מהם בלעג, ואני רק רציתי לצעוק עליו אך פי היה מכוסה בדבק סלוטייפ "רק החלשים בוכים" צחק וסימן לחבריו שהגיע הזמן ללכת, וכך עשו משאירים אותי, בוכייה, קטנה, מפחדת ורועדת.
~~~
אוף למה אני עדיין חושבת על זה? למה זה חייב לרדוף דווקא אותי?
הצילצול נשמע, קמתי במהירות ומיהרתי לחדר האחות, הגעתי נושמת עמוק ופותחת את הדלת, רואה מולי את הווילון מוגף ושומעת את מילמולם של עומר והאחות, מכך הבנתי שהוא כנראה בטיפול לכן החלטתי להתיישב על המיטה הנמצאת בחדר ולחכות.
"תדעי שאני כבר לא מפחד
לא רוצה להתבודד
שלך לתמיד לעולם לא אלך
אהיה רק לצידך"
שמעתי קול מעליי, והרמתי את מבטי לראות את עומר יושב מולי ושר לעצמו "עוד פעם אתה ועומר אדם שלך" שאלתי וגלגלתי את עיני "בכל זאת קוראים לי עומר" אמר בהתחכמות "מה שתגיד" אמרתי מביטי באייפון פעם אחרונה לבנתיים ומכניסה אותו לכיסי "מה אם טל?" שאל אותי "מה איתה?" שאלתי לא מבינה "לא יודע, לא משנה כבר" אמר במהירות "טוב" אמרתי בחשדנות "הלכנו?" שאל עומר ועזר לי לרדת מהמיטה הלא יציבה כל כך "הלכנו" אישרתי את דבריו.
נקודת מבט טל
הלכתי הביתה עדיין חושבת על אירועי היום "יש את היום הזה ביותר גרוע" מילמלתי לעצמי "מה כבר קרה?" שאל קול לידי וקפצתי מהבהלה, מגלה את בן עומד לידי מתפקע מצחוק "חה חה חה ממש מצחיק" אמרתי בציניות "טוב אם המטומטמת הזאת אני לא מתפלא" אמר ונעצרתי "רגע מה? אתה מתכוון לאנה?" שאלתי מביטה בפניו "מה היא לא סיפרה לך, הילדה שרוטה" הוא אמר בשעשוע "לא סיפרה לי מה?" אמרתי מבולבלת, כולם יודעים מה קורה פה חוץ ממני?
תגובות (1)
אני פעם כתבתי קטע באורך 20 דקות , אז בקטע הזה אל תדאגי