מה שהעתיד צופן לי- פרק 2

התעוררתי ליום עגמומי, אפילו השמיים היו מעוננים כמזדהים עם האווירה בביתי, היום אני עוזבת. עוד לא סיפרתי לאף אחד על המעבר כי זה קשה לי, אני מפחדת מהתגובה שלהם, ממה שיהיה, אם נשמר על קשר, אני פשוט מפחדת…. להתחיל מחדש. קמתי, התארגנתי וירדתי במדרגות, פתחתי את דלת ביתי "טל" אימי קראה לי "כן אמא?" שאלתי בקול שקט מנסה לעכל שאני לא אראה אותה כל יום, לא אתווכח איתה כל יום, לא יהיה איתה כל יום "אני רק רציתי להיפרד ממך" היא אמרה בשקט, דמעה זלגה לחיה התקדמתי אליה במהירות וחיבקתי אותה "אני אוהבת אותך ילדה שלי" היא אמרה לכתפי, הרגשתי דמעותיה מרטיבות שיערי "גם אני או הבת אותך אמא" אמרתי בלחש שגם היא שמעה והדקה את אחיזתה בי.
"היוש" לין אמרה ונעמדה לידי "היי" אמרתי בנימה עצובה "נו מה הפעם? או שאני צריכה לנחש" לין היא החברה הכי טובה שלי אני מספרת לה הכל, היא סובלת את הבכי שלי, את התלונות שלי, את המריבות שלי מה אני יעשה בלעדיה?! "לין… אני…" התחלתי להגיד, את האמת שלא ידעתי איך להמשיך "טל! אני צריך לדבר איתך!" תלמיד שכבה נמוכה יותר שאני נותנת לו שיעורים פרטניים רץ לעברי "טוב סורי חייבת לרוץ" אמרתי במהירות והלכתי בעקבות הילד שמחה על כך שהציל אותי מהשיחה עם לין.
אחרי שיחה ארוכה מאוד אל ערך המשתנים במשוואה יצאתי לחצר והתיישבתי אל אחד הספסלים בחצר בית ספר, לפתע ילד מכיתתי שלא כל כך הכרתי התיישב לידי "אתה לא אמור להיות בשיעור או משהו" אמרתי בנימה עצבנית על כך שהפר את שלוותי "או משהו" ענה ומשך בכתפיו "מה קרה לטל שלא יודעת מה זה עצבנות?" הוא הוסיף בציניות אך שמר על שלוותו "מה זה עניינו של…." התחלתי להגיד אך נזכרתי שאני לא יודעת את שמו "בן, לא שאני מצפה ממך לזכור עם מיליון המעריצים שלך" הוא אמר בעוקצנות, אני שונאת שמדמים אותי לביצ'יות האלה כי אני ממש לא אחת מהן "ומה אדון בן עושה בחוץ עם יורשה לי לשאול" אמרתי מנסה לגבור עליו ולהחליף נושא "אדון בן מסתכל על בית הספר בפעם האחרונה לפני שהוא עוזב, ואל תחשבי אפילו שלא שמתי לב להחלפת נושא שלך" במהלך משפט עיני נפערו לרווחה, הוא כמוני הוא בטח עובר מסיבות אחרות אבל הוא עובר כמוני, איזה צירוף מיקרים "תתפלא לשמוע שגם המלכה שלך כאן מאותה סיבה" אמרתי בקול סמכותי "אני לא מתפלא לשמוע שהמלכה מעתיקה" הוא אמר ושנינו צחקנו, לפתע נשמע הצלצול שמסן את תום יום הלימודים, היום האחרון של לימודי בבית הספר הזה הסיום של החיים שלי פה. רצתי לחפש את לין ותוך שניה מצאתי אותה מדברת עם טום, יופי שני ציפורים במכה אחת "חכו… שניה… אני… צריכה.." התחלתי להגיד אך לא הצלחתי מפני נשמותיי הכבדות מריצתי המהירה "וואו תנשמי" לין אמרה והתכופפה "האם הגעתי לעולם שכולו צהוב?" שאלתי מסונוורת משיערה הבלונדיני של לין וניצלתי את הזמן שצחקו כדי להסדיר את נשימתי "אז מה רצית לספר לנו?" שאל תום ברצינות אך תוך שנייה פרץ בצחוק מתגלגל אך כאשר הוא ולין שמו לב שלא המשכתי לצחוק איתם מהטמטום שלנו הם הבינו שזה עניין רציני "מה קרה חיים שלי?" שאלה לין בדאגה, לרגע עברה בי המחשבה שזהו אני לא הולכת לראות אותה יותר או לשמוע את הדיבור הערסי שלא התאים עם יופייה העדין, איפה אני אמצה עוד מישהי כמוה? "להורים שלי היה ריב ממש גדול והם נפרדים" אמרתי וירדה דמעה במורד לחיי אך ניסיתי לעזור כוחות להמשיך זה עכשיו או לעולם לא "אני עוברת עם לורה ואבא שלי לגור בצפון, לא זה לא בחירה שלי ולא אני לא יכולה להתווכח, כן ניסיתי להתווכח על זה ואני עוזבת עכשיו" עניתי על כל שאלה שחשבתי שיכלו לשאול "ממתי ידעת?" לין שאלה במבט מושפל וטום ניסה לעכל את הבשורה "אתמול בלילה" אמרתי בכנות "למה לא סיפרת לי לפני?" היא הרימה אליי את מבטה "כי פחדתי מהתגובה שלך" דיברתי דברי אמת לא רצתי להסתבך בשקרים "אנחנו נשמור על קשר?" היא שאלה בדאגה "ברור" אמרתי וחיבקתי את שניהם "טל!!!" צפירה רמה נשמעה נפרדתי מחבריי פעם האחרונה ונכנסתי למכונית מתחילה את המסע ששינה את חיי.