מה שהעתיד צופן לי- פרק 14
"להיות נאהב על ידי מישהו נותן לך את הכוח, לאהוב מישהו נותן לך את האומץ"
לאו דזה
—————-
"אמא שלך בחוץ והיא רוצה לדבר איתך" עברתי על המשפט בראשי שוב ושוב, מה לעזאזל היא רוצה ממני, יצאתי מהכיתה ויצאתי החוצה, השמש חיממה אותי והאירה את דמותה של אמי שעמדה וחיכתה לי.
"טל…" אמרה והתקדמה עליי
"היי אמא," אמרתי וחיבקתי אותה, אחרי הכל היא אמא שלי
"טל יש לי משהו לספר לך" אמרה והתרחקה ממני מעט, רק עכשיו שמתי לב לשאריות המסקרה שמרוחות על פניה
"מה קרה?" שאלתי בדאגה מתיישבת על אחד הספסלים
"זה לגבי אבא שלך, הוא… הוא מת" היא אמרה בקול שבור והרכינה את ראשה, יכולתי להבחין שהיא בוכה.
"רגע… מה?" אמרתי בהלם מוחלט, איך זה יכול להיות הרי ראיתי אותו רק הבוקר, דיברתי איתו רק הבוקר, חיבקתי אותו רק היום בבוקר ולאט לאט התחלתי להבין… היום זה היה הפעם האחרונה שאני אראה אותו, אדבר איתו או אחבק אותו… היום זאת הייתה הפעם האחרונה שלי איתו, זה נגמר.
"מה קרה לו?" שאלתי מבעד למסך הדמעות שטשטשו את ראיתי
"הוא חטף דום לב שהוא היה בעבודה…" היא אמרה בעצב סורקת בעיניה הכחולות צלולות את חצר בית הספר, מעניין מה יהיה אתנו עכשיו בלי אבא
"מה יקרה אתנו עכשיו?" שאלתי את השאלה שהציקה לי, אמי הפנתה את מבטה, עדיין לא מסתכלת בי
"אנחנו נדבר על זה היום כולנו ביחד" היא אמרה וקמה מהספסל
"טוב…" אמרתי והרגשתי טיפות קטנות נופלות על ראשי, הרמתי את מבטי וראיתי שמתחיל גשם
"אני חייבת ללכת, נדבר שתחזרי הביתה" היא אמרה והלכה במהירות, שמעתי את צעדיה מתרחקים, הרגשתי שאם אני יקום מהמקום הזה אני יצטרך להשלים עם העובדה שאבי מת
"טל מה את עושה?!" שמעתי את קולו של בן, הרמתי את ראשי ורק עכשיו הבחנתי שיורד גשם זלעפות וכולי רטובה
"כמה זמן אני יושבת פה?" שאלתי את בן שעטף אותי עם מעילו ומטרייתו מגנה עלינו מהגשם החזק
"בערך שעה" הוא אמר בזמן שנכנסנו למסדרון, הלכנו לעבר אחד החדרים שמבטי התלמידים נעוצים בנו.
"תודה בן." אמרתי לאחר שתיקה ארוכה
"על מה?" לא יכולתי להבחין אם הוא שואל זאת בציניות או ברצינות
"על זה שמאז שהגעתי אתה דואג לי ופתאום אתה לא שונא אותי," אמרתי ברצינות
"זה בסדר טל" הוא אמר ורצה להגיד דבר נוסף אך לא הספיק כי הדלת נפרצה ולידור נכנס פנימה בסערה
"טל את בסדר?!" לידור שאל ובחן אותי בעיניו
"כן אני בסדר" אמרתי ללידור
"את בטוחה?" שאל בשנית
"כן אני בטוחה" התחלתי להתעצבן, הצלצול נשמע וברחבי בית הספר ואני מיהרתי להגיע ללוקר שבן אחריי
"למה לידור התכוון?" שאל בן, אני עוד לא מוכנה לספר לו למה לידור דאג כל כך
"זה לפעם אחרת" אמרתי בקצרה
"טוב…" אמר בזמן הכנסתי חלק מהספרים ללוקר
"רוצה לשבת בחוץ?" שאלתי ",אני צריכה קצת אוויר." לא חיכיתי לתשובתו ויצאתי החוצה
"תודה שחיכית לי" אמר בציניות
"אני במצב רוח נדיב היום, כדי לנצל את זה" החזרתי
"רואים…" מילמל לעצמו
"תראה הנה מצעד הפרחות," אמרתי וכיוונתי במבטי לעבר הזונות שעברו מולנו, כל אחת יותר חשפנית מהשנייה ," אוקי נתחיל" אמרתי והתמתחתי בספסל
"נתחיל במה?" בן שאל בתמימות
"תראה, פרחות זה כמו תצוגת אופנה של זונות" ניסיתי להסביר, אני מנסה להוציא את הכעס בכל דרך חוץ מהדרך הנורא והקודמת שלי
"לא הבנתי" אמר בן, הילד מפגר. התעלמתי ממנו והתחלתי לשפוט את הפרחולות
"אממ נקסט, לא אהבתי, אם תרימי עוד טיפה את החצאית זה כבר יהפוך לחולצה, מאמי זה חולצה או חזייה?" עצרתי שנזכרתי בבן שיושב לידי והחלטתי שלא מתאים
"באלוהים את סתומה" אמר בערסיות האופיינית לו והזכיר לי את מה שקרה לי איתו ועם דור
"באלוהים שאתה ערס" אמרתי מחקה אותו, הבנו את הקטע
"נודר לא" אמר תוך כדי שהוא נשען אחורה, תוך שניה הספסל התהפך אחורה ובן איתו
"נו ישמן לא חרם על הספסל" אמרתי צוחקת בקול
"מה את צוחקת?" שאל בעצבים מזויפים והפיל אותי עליו, הרגשתי איך ברגע אחד הכל עוצר ורק אני ובן קיימים עכשיו זה הזמן להחליט, אני באמת רוצה את בן?
תגובות (0)