מה שהעתיד צופן לי- הקדמה

בעולמנו הגדול יש הרבה אנשים ולכל אחד חיים משלו, הרבה פעמים החוטים בחיינו מצטלבים ואנחנו נפגשים. ליקום יש דרכים מסתוריות לעשות זאת אך הוא דואג שחיינו לא יהיו משעממים. בשנה האחרונה היקום דאג לחיי יותר ממה שצריך, היו עליות ומורדות, היו זעזועים ויציבות, שמחה ועצב. אני לא יכולה להאמין כמה חיי השתנו מקצה לקצה. אם הייתם שואלים אותי בתחילת שנה שעברה מה אני מתכוונת לעשות בחיי הייתי עונה לכם שיש לי מסלול מתוכנן ואני יודעת כל צעד וצעד שאני יעשה, אבל עוד לא ידעתי מה העתיד צופן לי.

הכל התחיל ביום אחד שהיה נראה לי בהיר ומשעמם, התעוררתי לאוויר הקר של חודש דצמבר, הסטתי את מבטי לכיוון השעון שהיה מונח על שולחני וראיתי שהשעה היא ארבע וחצי לפנות בוקר, בימים האחרונים אני לא מסוגלת לישון ותחושה רעה מתבצרת בבטני. לפתע שמעתי צעקות מלמטה, תפסתי את הצלחת שהייתה על שולחני מהערב הקודם והתקדמתי באיטיות וזהירות במורד המדרגות והצצתי לכיוון המטבח, שם התגלה לעיני סיוטה של ילדה, שני הורי עמדו שם וצעקו אחד על השני, שניהם אדומים מכעס. אימי עמדה עצבנית לופטת בחוזקה מחבת גדולה ומנגד עמד אבי נשען על האי במרכז המטבח וניכר על פניו שזהו ויכוח רציני. רצתי במעלה המדרגות לחדרי, נעלתי את דלתי ונשכבתי במטתי מקווה שזהו רק חלום בלהות, אך לא ידעתי שזוהי רק ההתחלה של שרשרת האירועים שתשנה אותי.
בתחילת הדרך הייתי ילדה תמימה, ביישנית, נחמדה, אכפתית, ותרנית, לא עומדת אל שלה, אנשים היו מתארים אותי כילדה חמודה ונחמדה, ואם הייתם שואלים אותי היום סביר להניח שגם אני הייתי אומרת כך. הייתי הילדה עם השיער בצבע דבש והעיינים הירוקות, הילדה הרזה אך נחמדה לכולם, הילדה הזאת שכולם אוהבים. הייתי ילדה קטנה וחברותית אך כבר התבגרתי. כשאני חושבת על זה היום הסיפור שלי הוא הסיפור הכי מוזר שתקראו.