מה שהיה צריך לקרות : אהבה

אני מחייגת אליה ומצמידה את הטלפון אל האוזן….. "השיחה מועברת לתא הקולי.."
"כוסעמק" אני פולטת. אני אף פעם לא מקללת אבל לא רק שהיה קשה להשיג אותה בכללי מאז שהיא הלכה לשנת שירות היא בלתי ניתנת לתפיסה.
אני וגל נשענות על האוטו ומביטות על פתח תחנת הרכבת. אנשים מתחילים לצאת ואני וגל בוחנות את הפרצופים שלהם. מחפשות את הפנים העגולות הלבנות של רון. לפתע מקפצת לעברנו חברתנו הססגונית בעלת השיער הקצר הצבוע באדום.
אנחנו רצות אליה בהתלהבות ובצעקות והודפות אותה כמה וכמה צעדים אחורה עם החיבוק שלנו.
אני מכריזה שוטגאן ורון מאוכזבת ששוב שכחה להכריז. אנחנו נכנסות לאוטו ושמות את השיר שלנו "Pharrell Williams – Come Get It Bae" שרות ורוקדות כמו משוגעות בתוך האוטו, אנשים מביטים אלינו מהרכבים שמסביב ולא מצליחים להישאר אדישים.
לא עובר הרבה זמן עד שהגענו למושב… מפני שעוד הייתה שמש ניצלנו את הזמן לבילוי כמו בימים הטובים של החורף במושב והלכנו לנחל הקרוב.
כל חורף היינו לוקחות איתנו שלל מהעצים: פומלות, קלמנטינות ותפוזים, והולכות לנחל לשחק במים לצחוק ולדבר.
לי לגל ולרון הייתה חברות נפלאה! רון הייתה גדולה מאיתנו בשנה ולמדה בבית ספר אחר משלנו אבל היא הייתה חברת ילדות של גל ומאז שאני הכרתי אותה אנחנו בלתי נפרדות. הזמן שלנו יחד היה קסום ובלתי ניתן להחלפה. לא הייתה פעם שהיינו נפגשות וצוחקות עד שקשה לנשום, או משתפות אחת את השנייה במה שקורה. תמיד היה על מה לדבר, מה לשתף איך לעזור…
אחרי שעות בנחל, מוקפות בקליפות של פירות הדר ומחזיקות את הבטן מרוב הכאב שהצחוק עושה לנו גל (האחראית והקפדנית שמבינינו) ציינה שמחשיך ושצריך לחזור הביתה. גל ורון היו דומות, שתיהן אשכנזיות לבנות עם שיער קצר, גל ג'ינג'ית טבעית ורון עם חלום להיות ג'ינג'ית צובעת את השיער בחינה מה שגורם לו להיראות אדום. אני לעומת זאת מרוקאית שחומה עם שיער ארוך גלי וחום עם עיניים דבש וריסים ארוכים.
אבל מה שהיה משותף לכולנו הוא שהיינו פשוט משוגעות. כל מי שבילה בחברתנו לא היה יכול שלא לציין או להתפעל מהשיגעון החינני שלנו. לא יכולת להיות לידינו ולא להישפך מצחוק.
רון זוכרת להכריז שוטגאן ומצחקקת צחוק מרושע בגאווה. אני צחוקת מההתלהבות שלה מחבקת אותה חזק ואומרת באהבה "אוי רון כמה שאני מתגעגעת אלייך…" בגלל שרון הייתה בשנת שירות ראינו אותה רק פעם בשבוע ביום ראשון ובחופשים. גל ורון הורידו אותי בבית והמשיכו בדרכם אחרי שנפרדנו עם מלא אהבה.
עוד בדרך לדלת אני מבינו שזה לא הולך להיות ערב שקט ורגוע. אמא צועקת על רז אחותי הגדולה.
אני נכנסת וסוגרת את הדלת אחרי. צועקת "הגעתי" וממהרת לאזור הצעקות.
אמא קרובה לרז ורבה איתה שלא זרקה את הזבל. אני נכנסת בין שתיהן ומסלקת את אמא לחדר שלה… רז לא מודה לי או מייחסת חשיבות להתפרצות המוגזמת של אמא למקרה הפחות כי כזאת אמא, משוגעת ומגזימנית, ללא כל רחמים, בריונית כלפי הבנות שלה ומקסימה לכל האנשים שלא חיים איתה באותו הבית.
אחרי חמש דקות של שקט היא מגיע לחדר שלי ומנסה לפתח ריב על השעה שהגעתי בה למרות שדאגתי לחזור לפני החושך. אני מבהירה בפניה שאני מספיק אחראית לדאוג לעצמי ולזמן שלי ושהיא מוזמנת להעיף את עצמה מהחדר שלי כי אין לי כוח לריב איתה עכשיו.
כל פעם שאמא מבינה שכבר אין עם מי לריב מרוב התסכול שלה ושאנחנו למדנו איך להשתיק אותה היא מסתכלת עלינו במבט מלא זלזול ושנאה ואומרת "איזה רעות נהיתם…" בטוב עוקצני.
זאת אמא.
בבוקר שלמחרת, התעוררתי לפני השעון המעורר. ניצלתי את הזמן במיטה עם הפוך, בוהה בתקרה ומהרהרת במחשבות בחדר המואר רק מהאור של הבוקר העולה מהחלון.
לפתעה תמונה עם הפרצוף שלו קפצה לזיכרוני.
אביתר קראו לו