מה רע בלהיות עצמך?! פרק 20

"זהו היא מתה" מלמלתי. אני ולידור עדיין מחוץ לבית חולים עברה כבר חצי שעה מאז הבשורה הנוראית.
" בואי הביתה" אמר לידור. ופה נפל לי האסימון שדוד יצא עם שירה ואהב אותה ולא יודע כלום.
"לא" מלמלתי והדמעות זרמו מבלי רצון.
"מה לא?" הוא שאל.
"איך אני אספר לדוד??" שאלתי אותו וניגבתי כמה מהדמעות.
"דוד אהב אותה איך אני יעמוד מולו ואספר לו?! אין אני לא אעמוד מולו אני לא אצליח להתמודד עם זה" אמרתי בקול רועד.
"הוא ידע מתישהו" הוא אמר.
"אני יודעת ואתה צודק! אני צריכה להיות חזקה בשבילו" אמרתי והדמעות הפסיקו בשניה ניגבתי אותם וקמתי מהרצפה.
" וואוו" הוא אמר המום.
"אם זה בסדר אני רוצה לדבר עם דוד לבד" אמרתי ללידור
"בסדר אני רק אלווה אותך" הוא אמר ונסענו בחזרה הביתה במונית.
"טוב אני אלך" אמר לידור וחיבק אותי
"רגע" אמרתי לו ותפסתי בידו
"מה?" הוא שאל
"אני רוצה שתהיה איתי מרחוק" אמרתי לו
"אין בעיה" הוא אמר ושנינו נכנסנו לבית ועלינו לקומה השניה.
"הוא בחדר שלו" אמרתי
"טוב אני אחכה בחדר שלך. בהצלחה!" הוא אמר
"תודה" אמרתי והלכתי לחדר של דוד. עמדתי בפתח החדר והסתכלתי עליו מתעסק בפלאפון אין לי לב לעשות את זה אבל אני מעדיפה שהוא ישמע את זה ממני ולא ממשהו אחר
"דוד" אמרתי בפתח החדר והוא הרים את מבטו מהפלאפון אליי
"את יודעת למה שירה לא עונה לי לפלאפון?" הוא שאל
"לא, כאילו כן" עניתי והתישבתי לידו
"דודי אנחנו צריכים לדבר" אמרתי לו
"כן?" הוא שאל
"שירה לא תענה לך יותר לפלאפון" אמרתי לו
"מה היא רוצה להפרד ממני?" הוא שאל
"לא, היא… היא ההתאבדה"אמרתי בקול רועד
"מה?!" הוא שאל המום וראיתי את הלב שלו נשבר דרך העיניים. ראיתי את העצב פתאום גובר על כל השמחה שלו.
"זה סוג של מתיחה חולנית נכון?!" הוא שאל
"הלוואי" עניתי והדמעות התאספו לי בעיניים.
"בבקשה תגידו שאתן צוחקות" הוא אמר
"הלוואי ויכולתי להגיד את זה הלוואי ויכולתי להגיד לך שהכל זה סתם מתיחה מפגרת!!" אמרתי לו והדמעות ירדו לי
"שירה מתה" הוא מלמל קירב אותי אליו וחיבק אותי חזק חזק. הרמתי את ראשי הסתכלתי עליו וראיתי אותו בוכה.
"אל תבכה" אמרתי לו וניגבתי את הדמעות. הגבר החזק הדמות הכי חזקה שאני מכירה ראיתי אותו נשבר מולי זה קשה אבל מצד שני מותר לו ואני מתפלאת שהוא לא שובר דברים. ישבתי לידו עד שהוא נרדם וכיסתי אותו בשמיכה.
"הכל יהיה טוב" מלמלתי לחדר כיביתי את האור וסגרתי אחריי את הדלת.
" איך היה?" שאל אותי לידור
"יותר טוב ממה שדמינתי ויותר נורא" אמרתי לו ונכנסתי איתו מתחת לשמיכה
"זה הגיוני בכלל?" שאלתי אותו
"מאוד!" הוא אמר וחיבק אותי חיבוק חם.

יום ההלוויה הגיע. לבשתי גינס שחור וחולצה ארוכה דקה שחורה אספתי את השיער לקוקו ואני לידור ודוד הלכנו להלוויה היה חם מאוד הגיעו הרבה אנשים גם אלה שגרמו לה לעשות את זה הגיעו ראיתי אותם עומדים מרחוק ובוכים קצת אבל זה לא יחזיר אותה. אחרי שעה אנשים התחילו להתפזר וללכת לבתים או לשבעה. בסוף נשארתי אני ולידור לבד ליד הקבר התקרבתי וישבתי על האדמה ליד הקבר.
"אני לא מאמינה שעשית את זה!" דיברתי לקבר
"חשבתי שאנחנו ביחד בהכל חשבתי שאנחנו נתמודד עם הכל ונגדל ביחד.אני שונאת אותך על מה שעשית אני שונאת את זה שכל דבר עכשיו מזכיר לי אותך אבל עכשיו זה לא לטוב זה לרע זה בא עם עצב. אני שונאת אותך אבל הכי הרבה אני שונאת את עצמי שלא עזרתי לך בזמן. אני שונאת אותך ואני שונאת את עצמי על זה שאני עדיין אוהבת אותך וכנראה בחיים לא אצליח להרפות ממך" דיברתי לקבר. שפכתי את כל מה שהיה לי על הלב. ולידור רק עמד מרחוק וחיכה שאני אסיים. אני אוהבת אותו אבל מגיע לו מישהי הרבה יותר טובה ממני.
קמתי מהאדמה ניקיתי את המכנסים והלכתי בחזרה אל לידור.
"בואי נלך הביתה" הוא אמר והתחלנו ללכת בחזרה לבית שלי
"לידור תודה על הכל" אמרתי ונתתי לו חיבוק.
"זה בקטנה את צריכה אותי ואני פה בשבילך תמיד" הוא אמר