מה קרה לסטרסקי…

ראיתי אותו ברחוב החלוץ, ליד העוגות.
קיבלתי את שוק חיי.
הוא כמובן לא הכיר אותי.היה גשם שוטף,הוא התאמץ ללכת בין הטיפות הגדולות. לא היתה לו מיטריה.הצעדים אותם הצעדים, אבל סטרסקי, פסגת מאוויי, נראה כמו מכונית משומשת מיד שלישית אבל לא מרופא…
גם אם היה מתאמץ לא היה מצליח לזהות אותי. בגיל ארבעים, רק הנץ הפרח… איך יזהה…
ועוד עם עדשות מגע כחולות…שלפי דעתי מאד הולמות אותי אבל בעיני בן זוגי ממש נוראיות או כמו שהוא אומר מפלצתיות… בקיצור הדון זואן שלי , נהיה דון זואן דה לשמטה. בגיל חמישים הוא כבר נראה כמו סחבה ישנה.
נדמה לי שצבע את שערותיו…את שערו הדליל אני מתכוונת.
ניגשתי אליו כשעצר ליד דלת הבנק.
גם בפעם הקודמת כשנפגשנו במקרה שה היה בבנק. מעניין .אנחנו שנינו נמשכים למוסד הפיננסי הזה…
הצגתי את עצמי. הוא ניער את ראשו , כאילו מנסה להיזכר…
ידעתי שלא תזהה… עברו כמה שנים.אפילו לא מעט…
אה רונה מה שלומך…הנה נפל האסימון
הגשם ממשיך לרדת ואנחנו ממשיכים לעמוד.
סטרסקי מנסה לפטפט איתי.כנראה להעביר את הזמן. אני מסתכלת עליו, הזמן עשה בו שמות,חבל היה גבר נאה.
פעם קראתי שגברים מזדקנים יותר מהר מנשים. אבל בעיני זו קלישאה,אני מכירה אנשים בגיל העמידה שנראים חסונים ופניהם חלקות יחסית. שיערם נופל על מצחם.
אז מה את עושה היום—יש לך תוכניות…
אני שותקת.
הדון זואן נשאר אותו דבר, הוא לא יחמיץ שום הזדמנות שנופלת בדרכו.
אולי האשה כבר לא פנויה… אין דבר כזה …תמיד אפשר לנסות. מקסימום ייענה בשלילה.
אני מרימה את ראשי אליו, מסתכלת לו עמוק בעיני העגל החומות שלו וצוחקת צחוק לבבי,
לא סטרסקי, אני עכשיו אשת איש, לא מחפשת סטוצים, יש לי ילדים, למעשה הם מחכים לי עכשיו בבית. היה כיף לראות אותך ,שנה טובה ומתוקה גם לך סטרסקי הזכור לטוב .