מה זה לאהוב ? פרק 7.

נקודת מבט ליאור:
הגענו לים. חוף ירושלים שתמיד עמוס היה ריקני מעט. הורדתי חולצה, ובר נשארה בשמלתה. אני מודה שרציתי לראות אותה בבגד ים אבל גם יכולתי לתצפת עליה שעות כשהיא בשמלתה. היא מיוחדת. החיוך דלה כובש, היא לא מתנשאת, היא מצחיקה, היא יפה באופן בלתי רגיל ואני בכלל לא מדבר על השפתיים שלה שמטריפות אותי. אני יודע שאני מדבר כמו כוסית, אבל לא מפריע לי. אני לא משקר לאף אחד.
״הבאתי לנו בריזרים, מגבות שבטח לא הבאת, ומלון.״ אמרה פותחת את התיק ומוציאה משם ספר. ״ספר?״ שאלתי, היא לא נראית אחת של ספרים. ״תן לי מקום יותר טוב לקרוא בו ספר, אם לא הים. הוא מרגיע, ואז כל המחשבות שלך נעלמות ואתה פנוי לקרוא ספר כמו שאתה רוצה, לדמיין את הסיפור, את מראה הדמויות…״ ענתה ואני חייכתי. היא גם חכמה, היא לא שטחית.
״על מה את קוראת?״ שאלתי. באמת עניין אותי. ״שבויות״ היא ענתה, ״בנות ישראל שהתחתנו עם ערבים.״ פירטה. ״מעניין?״ שאלתי שוב, לא ברור לי ממתי אני מתעניין בספרים, למרות שאני יודע שאלה לא הספרים אלא בר. ״מקסים״ ענתה ושבה לספר.
״ברררר!?!? מה את עושה פה???״ צעק מישהו, לא הבנתי אם צעק אליה, או עליה.
״אביהו…..״ גמגמה. ״ליאור, זה אביהו, אחי הגדול״ כנראה שעליה. ״אביהו, זה ליאור, ידיד שלי מבית הספר…״ הוא הרים גבה. ״מה את עושה פה? למה את לא בבית ספר?״ נראה לי שהמילה ידיד העלתה לו עוד יותר את ה׳סעיף׳ והוא לא מת עליי. חברים רצתה שנהיה, גיחכתי בלב. ״מה אתה עושה פה? אין לך עבודה או משהו?״ החזירה שאלה. מעבירה את האצבע המאשימה אליו. ״אביהו מאמיייייי…..״ ניגשה אליו מישהי בלונדינית ונישקה אותו.

נקודת מבט בר:
חשכו עיניי. קמתי לאביהו.
״מי את?״ שאלתי כל כך כועסת. אביהו הפך לבן. ״מי את?״ החזירה לי בשאלה. שתקתי. אני שונאת שעושים את זה. ״חברה של אביהו. ואת?״ ואו. לא דמיינתי שאחי, אחי הגדול, דוגמא למופת שלי, החיים שלי. בוגד. ״אחותו. את יכולה והשאיר אותנו לבד רגע?״ שאלתי-דרשתי. ״ומה איתו? הוא נשאר?״ שאלה והצביעה לעבר ליאור, ״זה חבר שלי. היא נשאר ואת נעלמת.״ אמרתי היא הלכה וידעה שאין לי סיכוי אפילו בוויכוח איתי.
״מה.אתה.חושב.שאתה.עושה.!??!?!״ אמרתי והדגשתי כל הברה.
״בר….״ גמגם. ״אני וליה נפרדנו.. לפני מכמה ימין קרה לי איזה משהו.. אני רוצה מישהי אחרת.״ ממשיך לגמגם.
״ארבע שנים איתה. שש עשרה שנה איתי וככה אני צריכה לגלות שנפרדת מחברה שלך? שאפו אביהו. מורידה בפניך את הכובע.״ נעלבתי עד עמקי נשמתי. ״לא היית אמורה לגלות את זה ככה. לא היית אמורה להיות פה בכלל. מה את עושה פה?״ שאל שוב את מה שניסה להבין כבר מזמן.
זוכרים שאמרתי שהולך להיות לי יום טוב? טעיתי. ובגדול.

״אתה יודע שאספר לך בבית. בניגוד אלייך. כמה זמן אתם פרודים?״ שאלתי כועסת.
״מאתמול בלילה.״ נעלבתי עוד יותר.
״עכשיו, אתה הולך מפה, עד שאני אפסיק לכעוס על כל הסיטואציה הזאת, וכשאני אבוא אנחנו נדבר. אתה יכול בבקשה למלא אחרי מה שביקשתי?״ כועסת-מתחננת-מבקשת-לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. אביהו לא אמר מילה נוספת, קם והלך.
״סליחה שהיית צריך לראות את זה.״ אמרתי מורידה את השמלה. ״אתה בא לים?״ שאלתי את ליאור שבחן את גופי בקפידה. ״כן.. בואי.״
״חחחחחחח כמה שנים לא נכנסתי לים!״ אמרתי כשיצאנו. ״שכחתי כבר כמה זה כיף!״ צחקתי. הגלים ליטפו אותי, שיחקנו אני וליאור במים כמו ילדים קטנים, שחינו למזח ובחזרה והכי כיף היה, שהים לא איכזב. ניקה את המחשבות כמו שהיה רגיל לעשות בכל פעם שהייתי באה אליו. ״בר… היה חי כיף איתך היום.״ אמר כשהתיישבתי, פותח לשנינו את בקבוק הבריזר ולוגם ממנו. ״השפתיים שלך אדומות״ צחקתי. חלק מחסרונותיו של בריזר אבטיח- הוא צובע את כל השפתיים באדום. הוא צחק. ״גם לי מאוד.״ צחקתי והבטתי בשעון. ״היית מאמין שכבר שלוש? הזמן טס!״ הודעתי. ״ככה זה כשנהנים״ צחק. שתקנו. לא שתיקה מביכה. שתיקה יפה, רגועה כזאת. ״אתה יודע.. לא חשבתי שיהיה ככה, יענו כיף..״ התוודיתי. ״באמת? למה?״ הופתע. ״כי לא יודעת. חשבתי שזה סתם יהיה משהו להכיר, שלא ארגיש כל כך חופשיה איתך.״ אמרתי וראשי הונח על כתפו. מתבוננים שנינו במים, בקצף הלבן שנוצר מהגלים. ״האמת, שחשבתי שתתביישי ממני. זה נעלם כשצעקת על אחיך מולי. ידעתי זאת לא כזאת. ביישנית זאת אומרת.״
״אוחחחח אל תזכיר אותו.״ ביקשתי.

נקודת מבט ליאור:
״אני הולך לקנות סיגריות. את באה או שתחכי לי?״ שאלתי אותה.
״אחכה לך.. אין לי כוח לשים את השמלה עליי.״ אמרה ומשכבה על הגב.
״בכל מקרה תשימי את השמלה כי לא תישארי פה לבד בביקיני, לבד.״ אמרתי והתכוונתי לכל מילה. אני כבר מרגיש שהילדה הזאת הולכת לשגע אותי. להטריף לי את המחשבות.
״כן… בדיוק זה.״ היא צחקה ואני הלכתי.
–
״וינסטון״ אמרתי למוכר. חשבתי על בר, כל מה שהיה היום. היא באמת מיוחדת.
״קח אח שלי.״ אמר המוכר. ״תודה גבר.״ אמרתי והגשתי לו את הכסף.
הלכתי לחנות ממש סמוכה למקום בו ישבנו, שתמיד תישאר בטווח הראיה שלי. היא ישבה מול החוף, קוראת את הספר דלה. שלווה כל כך.
–
״הלכת לייצר את הסיגריות?״ צחקה כשחזרתי
״חחחח הלכתי בדיוק לחמש דקות, מה את עפה.״ צחקתי גם אני. ״את באה לים?״ שאלתי. היא פשטה את חולצתי ואני הושטתי לה את ידי לעזרה. ידעתי כבר מה אני רוצה לעשות. לנשק אותה. היא נעזרה בידי ואני הרמתי אותה וקירבתי אותה אליי. מחכה למה שעתיד לבוא ומפחד ממנו כאחד. קירבתי אותה עוד קצת וזה קרה. שפתותיה הרכות היו חלומיות אפילו יותר ממה שחשבתי. זזנו בתיאום מושלם.
אני חושבת שאני מאוהב…