מה זה לאהוב ? פרק 31 ואחרון❤️

כעבור שלושה חודשים.
״אביהו היא תצא מזה, היא לא יכולה להשאיר אותי לבד, היא פשוט לא יכולה!״ צעקתי על אביהו, אני לא מדמיינת את עצמי בלעדיה. החצי שמשלים אותי, האור שלי, זאת שהופכת את צד שמאל לצד ימין.
״אלמוג תיקח אותה מפה אחרת כל הדברים שאני חי בשבילם יהיו בסיכון.״ אביהו ביקש מאלמוג. מעיין התעלפה בבית, היא החליקה על הבטן וכרגע היא בניתוח כדי להציל את התאומים שבסיכון כרגע. גם אותה מנסים להציל.
״תחבק אותי…״ קרסתי בין ידיו של אלמוג שחיבק אותי חזק כאילו הייתי אביה, חברה שלו מזה שלשושה חודשים.
״איפה זוהר? למה הוא לא עונה?״ שאלתי את עצמי והכיתי את אלמוג במכות קטנות בחזה. אני יודעת איפה הוא, הוא אצל אמא שלו. היא נפטרה לפני חודשיים, הוא לא בכה לידי, אני יידעת שהוא נמסה להיראות חזק, אבל אני שומעת אותו בוכה בלילה, הוא עבר לגור אצלי, הורי הציעו לו את הרעיון והוא נענה בחיוב. הבית שלו מזכיר לו יותר מדיי את אמא שלו, ואני גם ככה לבד בבית. הוא מכר את הדירה של אמא שלו וכרגע הוא גר אצלי.
״הוא יהיה בסדר… הכל יהיה בסדר…״ אמר אלמוג ונשמע שהוא לא מאמין לעצמו. ״הוא חייב להיות בסדר…״ מלמל אלמוג.
״מה?״ הרמתי את ראשי מחזהו.
״הוא יחזור, הוא חייב לחזור. תנסי להתקשר אליו.״ הוא אמר בנחרצות. אני מפספסת פה משהו? אני רואה שיש משהו שהוא לא מספר לי. אני מרגישה שקורה משהו.
״זוהר!!!״ צעקתי לטלפון שזוהר סוף סוף החליט לענות אליו. ״איפה אתה?״ שאלתי וקרסתי על ברכיי, אלמוג הרים אותי, לקח ממני את הפלאפון ושב לחבק אותי. הצמדתי את ראשי לחזהו ושמעתי את ליבו פועם בקצב מהיר, כאילו היה בלחץ ממש, מתוח.
״אחי מעיין בבית חולים, היא נפלה על בטן. מנסים להציל את שלושתם.״ הוא אמר לפלאפון ואני בכיתי עוד יותר.סערת רגשות הזאת שהייתי מצויה בה הייתה שנה לי, מעולם לא הרגשתי כל כך לחוצה, עצובה, כועסת ועוד מיליו רגשות שלא הצלחתי לפרש.
״הוא בדרך לכאן, אל תדאגי.״ אמר אלמוג וחיבק אותי חזק יותר. מה אני בלעדיו? למרות שאני מכירה אותו בערך חצי שנה אני מרגישה שיש לנו קשר מיוחד. אין שני לו בכל העולם.
–
״זוהר….״ רצתי לעבר זוהר שנכנס למחלקה של מעיין בבית החולים וחיפש אחרינו. אלמוג הלך לאביהו, רק לראות שהוא בסדר.
״יפה שלי..״ הוא מילמל ורץ אליי.
״איפה היית מטומטם אחד?״ לחשתי לעבר חזהו כשחיבק אותי, ״דאגתי נורא…״ אמרתי והוא נישק את ראשי.
״אני פה עכשיו.. הכל בסדר.״ הוא אמר בחוסר ביטחון. אף אחד לא בטוח בעצמו היום.
״שום דבר לא בסדר.. שום דבר לא בסדר…״ בכיתי, שום דבר לא בסדר. זוהר ואלמוג מסתירים ממני משהו, מעיין בבית חולים, אחיינים שלי בסיכון, חני מתה, ההורים שלי בנסיעות עסקים כמו שהיו בכל חייהם, הם יודעים על הכל בקשר טלפוני. מה בסדר פה? כלום לא בסדר!!
״די קטנטונת..״ אמר והתיישב על אחד מספסלי בית החולים. עצמתי את עיניי לרגע, מנסה להימלט מכאב הראש הזה שנוצר פה, ונרדמתי.
״בר…״ שמעתי את אביהו קורא לי. התעוררתי מהר.
״יש חדש??״ פקחתי עיניים וזו השאלה הראשונה ששאלתי. הבטתי מצדדי וראיתי שגם זוהר ישן על כתפי.
״היא יצאה מזה… הילדים שלי, הם פה…״ אמר ודמעות של אושר מילאו את עיניו.
״היא יצאה מזה… היא יצ…״ בכיתי מרוב אושר גם אני. ״היא ילדה!״ צעקתי. ״זוהר!!״ הערתי אותו, ״מעיין ילדה!״ אמרתי וקמתי ממנו, ממהרת ללכת לחדרה שם נכחו אלמוג, שני האחיינים של, אביהו וומעיין, תשושה אך נמצאת פה. זוהר רץ אליי והחזיק את ידי. עמדו בפתח החדר, נושמים נשימה עמוקה ונכנסנו, בכי של תינוק מילא את החדר, מעולם לא שמחתי כל כך לשמוע תינוק בוכה.
״מאמי שלי…״ נישקתי אותה. ״שלא תעזי לעשות לי את זה שוב.״ הפצרתי בה והתרפקתי בחיבוקה.
״איפה זוהר?״ שאלה אחרי שהתנתקנו. הוא עמד בכניסה, לא יודע איך להגיב למה שקרה כאן.
״בוא רגע.״ ביקשה מעיין בשקט, היא חייכה אליו חיוך כל כך גדול שאי אפשר היה שלא לחייך איתה. היא סימנה לאביהו להעביר לה את ביתה, זיהיתי שהיא בת לפי החליפה הורודה של בית החולים שהולבשה עליה.
״תכיר… זאת יובל-חנה חזן״ אמרה וחייכה אליו. לאמא של זוהר קראו חנה, בשמה המלא. כולם קראו לה חני עוד מהיותה קטנה, והיא גדלה לשם חני.
״יובל חנה?״ שאל זוהר ודמע, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה. הוא הסתכל על אביהו, ״באמת?״ הוא חייך ואביהו הנהן.
״מזל טוב אח שלי, אתה דוד.״ אמר וחיבק גם את אלמוג.
״ולקטנצ׳יק?״ שאלתי וקמתי את חסר השם שכל כך הזכיר את אביהו.
״אסור להגיד עד הברית…״ אמר אביהו וכולנו נעצנו בו מבט. ״אוקיי אוקיי, אל תהרגו אותי. לקטנצ׳יק קוראים נעם-יוסף, על שם סבא של מעיין.״ אמר וחייך, הם מדהימים.
״מעייני…״ נכנסו ההורים שלי לחדר, ״סליחה שהתעכבנו, היינו צריכים לעשות ביקור כלשהו.״ אמרו ולא הבנו במה מדובר.
״ילדה שלי….״ נכנסה אמא של מעיין לחדר, מעיין חייכה כל כך מאושר שלא מכליו שלא לבכות מאושר. האחיות לקחו את התאומים לפגיה, בכל זאת, הם נולדו בחודש שמיני וכולנו פינינו את החדר חוץ מאביהו, שאמא של מעיין ביקשה שישאר. אבא של מעיין לא הגיע, הוא לא מוכן לדבר איתה לפי מה שהבנתי. לא אכפת לנו, יש לנו עכשיו משפחה כל כך מאושרת, ועכשיו עם התאומים מאושרת עוד יותר.
״בואו נלך לקנות לה מתנה.״ הצעתי לאלמוג ולזוהר. אמא ואבא שלי הלכו לסדר להם את הדירה לקראת בואם עם התאומים. הם הנהנו ונסענו לקניון לבחור להם כמה דברים.
״עכשיו שלושתינו ביחד, אתם מתכוונים לספר לי מה אתם מתכננים או שאני ממשיכה מכאן ברגל?״ שאלתי והם הסתכלו אחד על השני כלא מבינים מאיפה נפלתי עליהם.
״כאילו שאני לא קוראת אתכם.״ אמרתי ואלמוג גיחך.
״זוהר הלך לסגור כמה חשבונות עם דוד, שוב.״ אמר אלמוג וזוהר נעץ בו מבט רצחני.
״תוריד אותי כאן.״ ביקשתי מזוהר שהתעלם ממני.
״אני לא מבקשת שוב.״ הפצרתי בו והוא עצר את הרכב בלית ברירה. ירדתי ממנו וחזרתי לבית החולים, למזלי יש פה חנות קטנה ומשם יכלתי לקנות משהו לאחיינים שלי.
אחרי חצי שעה של התחבטויות האם לקנות ארבע חליפות או רק שלוש יצאתי מהחנות, והלכתי לחדר של מעיין ואביהו שהיה שקט מתמיד, הם בטח נרדמו, הם לא ישנו כל הלילה בגלל הניתוח של מעיין.

-כעבור ארבע שנים.-
״יובל! תקראי לאליאור ובואו לאכול! נעם מחכה כבר שעה!״ צעקתי לעבר יובל. כן אני וזוהר התחתנו, הוא ואביהו השתחררו מהצבא וכרגע אנחנו גרים בבית שלנו, ההורים שלהם החליטו שהם רוצים לעבור לבית קטן במושב והשאירו לנו את הדירה בראשון. אליאור שלי בן שנתיים. נעם ויובל בני ארבע.
החיים שלי טובים מתמיד, יש לי עבודה מסודרת, ילד מקסים ובעל שאוהב אותי יותר מהכל. כמעט, את אליאור יותר מהכל, אבל אני מיד אחריו!
אלמוג? אלמוג עשה טיול אחרי צבא בהודו ועד עכשיו לא חזר, הוא מצא שם מקום טוב לעסקים ואישה הודית. אפשר להגיד שהוא חי כמו מלך.
גם אני חיה כמו מלכה, ואני לא צריכה כתר שיוכיח לי את זה, מספיקה לי המשפחה שלי.