מה זה לאהוב ? פרק 4.

נקודת מבט בר:
בעודי יושבת בחדר מחכה למעיין ואביהו' עיניי נישאו לעבר זוהר, שהיה עסוק בפלאפון שלו ולא בי. הוא תמיד היה חתיך בעיניי, כמו אחי הגדול. אשרק אם אגיד שהוא לא חשוב לי, אך עם זאת, מעולם לא הרשתי לעצמי להתאהב בו. אני מחפשת מי שיאהב אותי, לא ירצה אותי למטרה מסויימת.
"מה?" אמר כשראה שאני בוהה בו, מחייך כהרגלו.
"סתם, חשבתי מה אני אעשה פה כשתעזבו אותי, זאת אומרת תתגייסו אתה ואביהו." לא שיקרתי, הנושא הזה מעסיק לי את המחשבות כבר תקופה.
"קטנטונת" אמר נוגע ברגלי. נעמד ועובר לשבת במיטה שלי. "לא נעזוב אותך. נשמור עלייך מרחוק. מבטיח להתקשר בכל ערב!" חייך אליי.
"תשמרו על עצמכם. לא מדמיינת את החיים שלי בלעדיכם, אתם חשובים לי כל כך! אולי לא תתגייסו?" אמרתי מצפה כבר לתשובה שלילית. מודעת לעובדה שהגיוס הוא מרכז החיים שלהם בתקופה זאת והם חושבים על לחתום קבע. אני באמת מפחדת עליהם. יוצא לי לחשוב לפעמים איך ייראו חיי אם אחד מהם ייפול במהלך השירות שלו, השמיים יפלו עליי. די בר, לחשוב חיובי!

נקודת מבט זוהר:
"אולי לא תתגייסו?" שאלה וידעה כבר למה לצפות.
"קטנטונת," אימצתי את השם ונזכרתי שזוהי כבר הפעם השנייה שאני קורא לה כך בערב זה. "תחשבי טוב, יהיה טוב! כשאמא שלי חלתה בסרטן, לא ידעתי ימין ושמאל, כל החיים שלי סבבו סביבה. אבל בתוך תוכי ידעתי שהיא תצא מזה. לא נתתי לעצמי לחשוב אחרת. לחשוב שהיא תלך לי, ותראי אותה עכשיו, החיים שלי. כמו שאמרתי מחשבה יוצרת מציאות." חיבקתי אותה, יודע שתמיד רציתי אותה ועם זאת היא מעולם לא תהיה שלי, הדובדבן שבקצפת. תמימה מידי, עדינה מידי, יותר מידי בשבילי.
"אופטימי, אני פסימית, תמיד רואה שחור. מחפשת את החושב בכל אור. כזאת אתה יודע." אמרה לי והזכירה לי שגם אני הייתי כזה עד לא מזמן.
"מה קרה למעיין?" העברתי נושא, מת מסקרנות לגבי מדבר שגרם לה לבכות.
"היא תספר לכם. חכה אני מתקשרת אליה."

נקודת מבט אביהו:
עצרתי את האוטו בצד וחיבקתי את מעיין, נותן לה לפרוק את כל היום הזה, ידעתי שאלו בין הפעמים היחידות שהיא בוכה היום. היא תמיד הייתה חזקה ומעולם לא נתנה לעצמה להתפרק יותר מידי, מבחינתה בכי מראה חולשה ולדעתי אלו שטויות במיץ. אמנם מעולם לא בכיתי ליד אנשים אבל לדעתי זה מראה שאתה אנושי.
"מעייני….. את רוצה לספר לי מה קרה?" שאלתי מרחם כל כך. גם את זה היא שונאת. רחמים.
"אני לא רוצה שתרחם עליי. אני שונאת שמרחמים עליי." החוזק שלה מדהים אותי כל פעם מחדש. "אני דואג לך. לא מרחם. יש הבדל." אמרתי מנסה לשכנע אותה ומשקר אותה קצת. "פיטרו את אבא שלי." היא השתכנעה והתחילה לספר לי. בגלל זה כל הסיפור? היא שתקה מספר רגעים והמשיכה. "הוא הלך לשתות בבר, כמו ילד בן 16 שנשבר לו הלב. הוא חזר כל כך שיכור הביתה. מקלל את אמא שלי ואז הוא התחיל להרב….." קטעתי אותה. לא נתתי לא להשלים את המשפט מפחד מהבאות. חיבקתי אותה כמו שלא חיבקתי מעולם. "אבא שלי. אבא שלי שמואל. אתה מכיר אותו. היית מאמין?" היא אמרה. הרגשתי את העצבים מחילים לעלות, שורפים כל פינה בגוף שלי, שורפים בעיקר את הלב שכל כך כועס, זועם כמו שלא זעם מעולם. "הוא עזב את הבית, ההורים שלי מתגרשים." המשיכה. "הוא חתיכת אפס." סיימה את דבריה שלווה, כאילו כל מה שהייתה צריכה זה לספר את הסיפור מתחילתו לסופו על מנת להשלים איתו. "סע." אמרה ולא השאירה לי זמן להגיב. "את ישנה אצלנו נכון?" שאלתי והיה לי ברור שאני מטומטם וזה מובן מאליו. "כן, מפריע לך?" שאלה, למרות שהיא יודעת שלא. "השתגעת?" אמרתי ועצרתי את המכונית עקב הוראתו של הרמזור. היא שמה ראשה על כתפי ונשקתי לראשה. אלוהים יודע כמה היא חשובה לי.

נקודת מבט מעיין:
יצאנו מהאוטו, אביהו החליט שהוא ג'נטלמן ובא לפתוח לי את הדלת, למרות שבדרך כלל לא הייתה לו בעיה לנעול אותי במכונית. יצאתי מהאוטו עם פתיחת הדלת קרובה לשפתיו של אביהו. קרובה מידי. מתקרבים אחד לשני שוכחים מהכל. שנינו רוצים את זה ושנינו מבינים את ההשלכות. צלצול פלאפון, שנינו מתעוררים למציאות בה לאביהו יש את ליה כבר 4 שנים ואני אחותו הקטנה. "מה בר?" כרגיל. אני חושבת שיש לה הרגל כזה להרוס לי מצבים של שתיקה או שקט נפשי. "איפה אתם מה נסעתם לאילת?" היסטרית, כרגיל. "מתחת בית, עכשיו הגענו." אומרת מנתקת את הטלפון. נושמת עמוק, אני חושבת שחלק בי לא רצה שזה יקרה, זה כנראה אותו חלק שרצה את אביהו, מפחדת להיפגע ויותר מפחדת לפגוע. "אני מצטער" קולו אמר וניכר שהוא באמת מצטער, "זה לא היה אמור לקרות." הוא אמר ואני מסכימה, יותר מידי קרוב אליי בשבילו להיות לי כבן זוג. "ניכנס?" שאל. "כן." אמרתי ונכנסנו, משאירים את מה שקרה מאחור, שוכחים ממנו.