מה זה לאהוב ? פרק 23.

״אל מלא רחמים, שוכן במרומים….״ קרא הרב הצבאי, זוהר היה אילי בטקס ההלוויה לשלושת החיילים שנספו בפיגוע, אביהו ומעיין נשארו בבית מאחר ולנשים בהריון אסור לעלות לבית העלמין, ואביהו לא רצה שהיא תישאר לבד.
״בואי נלך…״ אמר זוהר שנגמר הטקס, אני רק הקשבתי חמה שהוא אמר וביצעתי, לא אמרתי מילה, כבר מאתמול אני ככה. ״בר בבקשה תגידי משהו, כל דבר״ אמר זוהר כשהגענו למכונית, רציתי להיכנס לאוטו אך הוא אחז בידי והביט בעיניי, המבט הזה שפעם עשה לי קרנבל בלב, לא הזיז לי כלום. משהו בי מת ביחד עם עמרי, אני לא בטוחה מהו. ״בר… אני מתחנן, אפילו לא בכית, את פשוט אפטית לכל מה שקורה סביבך.״ אמר ודמעות מילאו את עיניי, כמו פסיכולוגיה כזאת, לא בכיתי על אדם קרוב אליי שמת, והנה זה קורה. ״טוב… אני מניחה ש….״ אמרתי ועיניו של זוהר התמלאו רגש כאילו הייתי תינוק קטן שבכה לראשונה. ״אני לא יודעת כל כך מה להגיד״ גיחכתי ומחיתי דמעה שזלגה במורד הלחי שלי. ״מספיק טוב בשבילי, התגעגעתי לקול שלך.״ אמר וחייך אליי חיוך קטן, כמעט ולא מורגש. ״אתה יכול לחבק אותי?״ שאלתי וכבר היה לי קשה לעצור את זרם הדמעות שהחלו לזלוג על פניי, אני חושבת שזוהי הפעם הראשונה שמישהו שהוא לא אביהו, או האחות בבית החולים ראה אותי בוכה, לא רציתי שזה יהיה זוהר, לא רציתי שזה יהיה. ״את יודעת שכן״ אמר וחיבק אותי חיבוק חזק, הטחתי את פניי בחזהו ובכיתי, אני אפילו לא יודעת למה להדמעות האלה, אני לא יודעת מה קורה בלב שלי. בכל משיכת אף שלי זוהר חיבק אותי חזק יותר ואני הרשתי לעצמי להתפרק קצת יותר, הייתי צריכה את החיבוק הזה.
בית הקברות הצבאי כבר החל להתרוקן, מלבד משפחות ההרוגים לא נשאר איש, ״בוא נלך..״ אמרתי לזוהר, ״אתה כולך רטוב״ הוספתי והבטתי בחולצתו שהייתי ספוגת מים כאילו שטפתי אותה בכיור כרגע. ״לא אכפת לי.״ אמר והתכופף קצת כדי להיות נמוך יותר ממני, ״אני מבין שקשה לך, אבל יש חיים שצריכים להמשיך, אני שם אותך בבית ונוסע לאמא שלי, טוב?״ חיכה לאישור ממני. ״אני באה איתך, הרבה זמן לא ראיתי אותה.״ קבעתי ולא השארתי לו זמן להגיב נכנסתי ישירות לאוטו וזוהר שהבין שאני לא במצב לוויכוחים רק נאנח ונסע.
״חני, מה קורה?״ אמרתי בשמחה מזוייפת, זוהר אמר לי שליד אמא שלו צריכים להיות אנשים שמחים בלבד, זה עושה לה טוב וכל עוד טוב לה רע למחלה. ״מה זה החיוך הטיפשי הזה?״ היא אמרה, עד כדי כך שקוף? ״יום לא משהו, אבל הוא משתפר אל תדאגי. את נראית הרבה יותר טוב!״ חייכתי חצי או רבע חיוך, אמיתי למען האמת. היא הפכה לי לאמא שנייה, אני באמת רגישה בכל מה שקשור אליה ואני באמת מאמינה שהיא תצא מזה. השיחה שניהלנו בפעם הראשונה שבאתי לפה עוד רודפת אותי ואני תמיד חושבת ׳מה היה קורה אם׳ אני שונאת את זה, אבל זה פשוט בלתי נמנע.
״מה קורה ילדה שלי, ספרי לי.״ במקשה, זוהר רק הסתכל עליי ואני עליו, עיניו מתחננות שאני לא אעציב אותה או יגרום לה מועקה כל שהיא, ״סתם יום עייף״ נאנחתי, ״בסופו של דבר הוא גם ייגמר.״ חייכתי חיוך קטן ולא אמיתי בכלל, היום היה דימוי לתקופה מעייפת שעומדת לעבור עליי, אבל בסופו של דבר היא תסתיים, זו ירידה לצורך עליה, או כל משפט אחר שתמיד אמרו לי ואף פעם לא האמנתי במשפטים האלה, אבל אני מניחה שחייב להיאחז במשהו, אז שיהיה זה. ״מסכים איתך קטנטונת״ אמר זוהר וחני חייכה, הוא היה קורה לידה רק בר וזה השתנה, הוא עשה את זה כדי לרצות אותו וצלח לו. חייכתי אליו והנחתי את ראשי על חני שליטה את שיערי. ״ברבור, הכל ייגמר בסוף. תמיד תזכרי שרע שלך זה משהו חלומי בשביל מישהו אחר, תסתכלי על חצי הכוס המלאה, תמיד.״ חייכתי חיוך קטן ומזויף, באמת מזוייף, הכוס שלי ריקה לגמרי, טיפת מים אני לא רואה בה, אני לא רואה טוב בסיטואציה הזאת, סובבתי אץ ראשי לסהר שנראה שחיפש גם משהו טוב, ולא מצא.
דיברנו עוד קצת על הא ועל דא, והראש שלי קצת התפקס קצת וחזר לעצמו. יצאתיו מהחדר של חני לא לפיי שנשקתי לה והתקדמנו לעבר המכונית של זוהר. ״מוזר שאביהו לא התקשר היום.״ חשבתי בקול, ״הוא דיבר איתי, ביקשתי שייתן לך את השקט שלך.״ אמר ואני הנהנתי לתודה. ״אתה צודק.״ אמרתי לזוהר שהיה עסוק בלכתוב הודעה, הוא רק הפנה את סנטרו אליי כסימן לכך שהוא מקשיב לי, ״יש חיים שצריך להמשיך.״ הוא הרים את מבטו מהאייפון ונעצר. ״יש חיים שצריך להמשיך, ועבר שאסור לשכוח. תהיי מאושרת אבל תמיד תשמרי לו פינה בלב שלך, זה מה שאני הייתי עושה בכל אופן, אל תשכחי אותו הוא כן היה חלק מהחיים שלך, אבל אל תשכחי שאת עדיין פה, ולא תוכלי להישאר בעבר זמן רב, פשוט תמשיכי את החיים שלך, אץ עוד צעירה בשביל להתאבל.״ אמר ואני הייתי בהלם מוחלט, אני לאט לאט מקלפת מסכות מזוהר ומגלה בו צדדים שלא ראיתי, אני אוהבת את זה, כל שכבה שהורדתי ממנו מחדדת לי את שכבר ידעתי, זוהר בן אדם מדהים. התאפסתי על עצמי לרגע, ״אתה צודק, אין לי מה להוסיף או איך לסטור אותך, אתה פשוט צודק.״ אצרתי והוא גיחך וחיבק את כתפיי.
״לא אכלת כלום היום.״ אמר כשהתניע את המכונית, החל לכרסם בי רעב קטן, כבר ידעתי מה זוהר מתכנן, שקשוקה ומיץ תפוזים בארומה. ״טוב בסדר סע.״ צחקתי והוא הבין שקלטתי לאן הוא חותר. הוא צחק, ״הגענו.״ אמר אחרי רבע שעה. ״בבקשה תן לי לשלם הפעם.״ התנחחנתי והחזקתי בידו כשנכנסנו למתחם. ״שכחי מזה. אמר והתיישב. מסמן לי ללכת להזמין.
״אנחנו צריכים להחליף מנה כבר.״ אמרתי כשהתיישבתי. ״אין מצב בעולם!״ אמר והניח את האייפון על השולחן. ״ברצינות, זה כבר חרוש.״ אמרתי, ״נחשוב על זה, עד אז, שקשוקה.״ אמר ושמי נשמע בכריזה, ״אולי תלך להביא?״ ביקשתי ״יש לי בחילה.״ אמרתי ורצתי לשירותים. זוהר בא מיד אחריי ואסף את שיערי. ״כי לא אכלת כלום כל היום, שתטפח פנים בינתיים אני אניח את האוכל על השולחן, את צריכה משהו?״ שאל ובא לצאת משירותי הנשים, הנהנתי לשלילה, לרגע צנחו לי כמה דמעות על העיניים, סתם כי כואב להיזכר בעמרי. לקחתי את המשפט שזוהר אמר לי כמוטו, ׳חיים שצריך להמשיך ועבר שאסור לשכוח.׳ המשפט הזה מכון ברמה בפמטורפת, לכל אחד ואחד מאיתנו. ״חיים שצריך להמשיך…״ מילמלתי לעצמי ויצאתי מהשירותים, לא לפני שבדקתי שאני נראית כשורה.
זוהר הביט בלדת השירותים וכילה שאצא, הוא אפילו לא החל בארוחה, הנהנתי לו בקטנה והוא נשם לרווחה והחל לאכול.
״בתיאבון קטנטונת״ אמר כשהתיישבתי. ׳חיים שצריך להמשיך׳ חשבתי לעצמי והבטתי בזוהר נוגס בפרוסת הלחם שהייתה מונחת בשולחן. ״בתיאבון אלוף.״ חייכתי והתחלתי גם אני לאכול.