מה זה לאהוב ? פרק 22.

״מעייני יהיה בסדר!״ אמרתי למעיין שלא הייתה רגועה לרגע, הודיעו בחדשות על פיגוע בקרייה, בדיוק ביום שאביהו נסע אליה. ״תשבי, תירגעי זה לא טוב לתינוק!״ אמרתי ולא הייתי רגועה בעצמי. מעיין כבר מתחילה את השבוע החמישה עשר שלה, שלושה חודשים וחצי. ״בר תעשי שיתקשר אני מתחננת!!״ אמרה וכבר החלה לדמוע, התיישבה בספה ושתתה מעט מהמים שהגשתי לה כבר קודם. ״לא ברור מה הגורם לפיצוץ שהרה בבסיס הקריירה לפני מספר דקות, המשטרה חושדת שמדובר באירוע חבלני.״ שמענו את מגישת החדשות קוראת, נשמעו עמוק וניסינו לחשוב חיובי, כמה שזה קשה. ״אני מתקשרת אליו.״ אמרתי וחייגתי. ״שלום, המנוי אינו יכול לקבל את שיחתכם כרגע״ ענה לי המשיבון הסלולרי. ״בת זונה!!!!״ קיללתי את המזכירה האלקטרונית והטחתי את הטלפון בספה. ״תתקשרי לזוהר, אולי הם דיברו.״ ביקשה מעיין אובדת העצות. ״רק בשעת התש שלו הוא יחזור אליי, אבל אני אנסה.״ אמרתי למעיין למרות שידעתי שזה אבוד. ״הלו?״ שאלתי מופתעת שזוהר ענה לפלאפון. ״כן בר״ גיחך. ״תקשיב, היה פיגוע בקרייה ואביהו בדיוק נסע לשם, אנחנו לא תופסות אותו ואיך אתה עונה לי לפלאפון?״ היו לי המון שאלות. ״דיברתי איתו לפני רבע שעה והוא מר שהסוללה שלו חלשה, מתי היה הפיגוע ולמה לא הקפיצו אותי?״ זרק גם הוא מילים לאוויר שמרוב לחץ לא יכלתי להבין את משמעותן. ״לפני חמש דקות, זוהר אני רועדת…״ אמרתי והתחלתי לגמוע בעצמי. ״בר הכל יהיה בסדר, אני לא יכול לדבר עכשיו, אני אנסה לדבר עם המפקדים שלי אולי הם שמעו משהו.״ אמר ולא השאיר לי זמן להיפרד ממנו בטלפון, ניתק ישירות. ״הוא אמר שהם דיברו לפני רבע שעה והוא אמר לו שהסוללה שלו חלשה.״ אמרתי וחםנתי את ראשי בידיי, לא ידעתי מה לחשוב, הוריי גם הן לא יודעים דבר. מעיין נשמה עמוק ושתקה. ״שלושה הרוגים ושישה פצועים בפיצוץ שאירע בקרייה״ שמענו את מגישת החדשות בשנית. ״אני בבית!״ שמענו את אביהו צועק מדלת הכניסה. ״חתיכת מטומטם!!!!! קשה להטעין את הטלפון????״ צעקה עליו מעיין ברגע שנכנס לבית, ראתה אותו והתרפקה בחיבוקו, הוא חיבק אותה בחוזקה. נפלתי לרצפה, מעולם לא דאגתי ככה. ״ברוש. אני מצטער שכחתי להטעין את הפלאפון.״ אמר וחיבק אותי. ״יש לי אח מטומטם!!!!״ צעקתי וחיבקתי אותי. ״תתקשר לזוהר להגיד לו שאתה בסדר״ ביקשתי והלכתי למעיין שהייתה בסלון. ״שמות ההורגים הם, רב״ט שמעון אזולאי, סמל אוריה אהרון, רב״ט עמרי אלימלך״ אמרה הקריינית וקפאתי. עמרי? עמרי שלי?.
התנתקתי, לא ידעתי מה לחשוב, הצטמק לי הלב, מה אני אמורה לעשות? לחשוב? להרגיש?. הרגשתי שמת לי חלק מהלב, שמישהו לקח לי יד או רגל, לא כי אני עדיין אוהבת אותו, אלא כי זה עמרי, ״בר….״ קרא לי אביהו. ״אני חושבת שאני אלך לים עכשיו, איי משאירה פה את האייפון טוב?״ אמרתי ולא הסתכלתי על מעיין ואביהו. פשוט יצאתי החוצה לבושה בפיגמה קצרצרה של ניקי. ״טוב אהובה, אל תחזרי מאוחר.״ צעק אביהו לעבר המעלית כשיצאתי מהבית.
״עמרי, לולי שלי, מה אני אמורה להגיד? לא חשבתי שאצטרך להיפרד ממך בצורה כזאת, פרידה תמידית, שלא ארצה לקלל ולכעוס יותר על זה שבגדת בי, על זה ששברת לי את הלב, שארצה לראות אותך עוד פעם נוספת, שארצה להרגיש את טעם שפתייך, את החיבוק החם שלך. אומרים שמעריכים בן אדם רק אחרי שהוא מת. בדרך כלל זה נכון, אבל לא במקרה שלך, לא הרשתי לעצמי לקלל אותך או ללכלך עלייך עם אחרים, רק עם עצמי, אני פשוט מרגישה שקטעו לי את היד שמאל, למרות שהיא לא היד החזקה שלי אני צריכה אותה.
לא רציתי שבפעם האחרונה שתראה אותי אני אבכה ואתעלם ממך לגמרי, שפעם האחרונה שתראה את אביהו הוא יצעק עלייך שאתה אפס, שאתה חסר כבוד. לא רציתי שתהיה הפעם האחרונה אם לומר את האמת.
איך אומרים מילות פרידה בכלל? מה להגיד שריסקת לי את הלב או שחיברת אותו מחדש? שאני אוהבת אותך כל כך או שהאהבה הזאת שורפת אותי כל פעם מחדש? אני לא רוצה להיפרד, אני רצה שתחזור. אני מבטיחה להיות שונה, אפילו לא להיות, העיקר שתהיה פה.
אף פעם לא הערכתי את גודל האובדן של מישהו שנפטר והיה קרוב אלייך, עכשיו אני מרגישה שזה כמו אות קין על המצח שלי, שזה ירדוף אותי לאן שלא אלך יחד עם המחשבה של ׳מה היה קורה אם׳ אם לא היית בוגד בי, אם לא היינו נפרדים, אם לא הייתי מתעלמת כמו טיםשה כשצעקת לי שאתה אוהב אותי…
אני אוהבת אותך לוחי, אתה תמיד בלב שלי….״ דיברתי אל הים, רק הוא לא יגלה את הסוד שלי לאף אחד, רק הוא ועמרי שומעים אותי עכשיו…