מה זה לאהוב ? פרק 2.

נקודת מבט מעיין:
היום עבר לאט, צחקתי מעט, חייכתי קצת אבל שום דבר לא השכיח ממני את הלילה של אתמול. זה באמת היה לילה נורא. לא דמיינתי שאבא שלי, מי שהתנהג אליי הכי יפה שיש כמעט 16 שנה ירים עליי יד. זה בלתי נתפס בשבילי.
״חיכית לי הרבה זמן?״ שאלתי את רועי שחיכה לי בשער.
״ האמת שבדיוק באתי, פחדתי שתחשבי שאני מבריז לך״ צחק צחוק קטן, צחקתי גם אני והתחלנו ללכת לעבר הבית שלו. שותקים. צליל ההודעה שקיבלתי מבר רמס את קול הדממה החביבה עליי לאחרונה. ״אחותיייי, איפה אתתתת???״. חייכתי לפלאפון, היא תמיד הייתה היסטרית. ״הלכתי לרועי לוי מהכיתה, יש לנו עבודה בהיסטוריה, עם מי את?״ שלחתי לה.
״חחחחחח לא שמעתי על זה כלום. נקווה שהוא שכח ממני!״ קראתי אם ההודעה של בר חייכתי וסגרתי את הפלאפון, חוזרת לדממה שהייתה כבר קודם.

נקודת מבט רועי:
שמחתי שקיבלתי את מעיין כשותפה לעבודה. היא ובר מסקרנות אותי, זה כאילו שהפרידו גוף אחד מהשני, כשאחת לא באה השנייה אבודה, כשאחת שמחה השנייה יותר ולהפך.
״מעיין?״ קראתי.
״מעיין?״ קראתי שוב למעיין שנראתה טובעת במחשבות.
״הא?״ היא הסתובבה אחורה כשראתה שנעצרתי.
״אני גר פה״ חייכתי והצבעתי לעבר הבית.
״מצטערת, אני קצת מעופפת בזמן האחרון״. הנהנתי ופתחתי לעברה את השער של ביתי.
אני גר בוילה. טחון תקראו לזה? אז כן. אבא שלי בדרגת אלוף בצבא ולאמא שלי חברה לפיתוח תכשירי שיער.
״וואו, איזה בית מקסים״ החמיאה לי, ז״א למעצבת של הבית.
״תודה״, צחקתי ״סוף סוף יש מישהו בבית הזה״ פלטתי אנחה קטנה.
״למה אתה מתכוון?״ שאלה, לא הצלחתי לפענח את המבט שלה. היה נראה לי שהיא מנסה לברוח ממשהו. מתחמקת וכאילו אני חלון ההזדמנויות שלה לברוח מהדבר שמטריף לה את המחשבות.
״אח שלי כבר עזב את הבית, אמא שלי ואמא שלי עסוקים מידי בעבודה בשביל לזכור שיש להם בן לדאוג לו. אז יוצא שאני לבד רוב הזמן.״ אמרתי מטיח בפנייה את מה שהייתי צריך להגיד להוריי כבר מזמן.
״הבנתי..״ אמרה, את המבט הזה הצלחתי לפענח, רחמים. ״אתה תמיד מוזמן אליי״ אמרה וחייכה חיוך שזיהיתי שמאולץ ובכל זאת היה נשמע שהתכוונה לזה. חייכתי חזרה והתחלתי להכין לנו משהו לאכול ״אוהבת שקשוקה?״ שאלתי, ״קראת לי את המחשבות.״ אמרה ויכולתי לשמוע שהיא מחייכת.
״נשרף לי המוח כברררררר, את רוצה ממני לאומיות?????״ התלוננה בפניי, שיחקנו כבר בסוני, בויי, סיימנו שתי קופסאות גלידה ובכל זאת לא הצלחנו להתחמק מהעבודה שרדפה אחרינו בכל החמש שעות האחרונות.״נתנחם בעובדה שנשארו לנו רק עוד חמישה פרקים לסיום העבודה!״ אמרתי בציניות ושנינו פרצנו בצחוק גדול. ״אני הולכת לשירותים, שלא תחשוב שלא תוכל להמשיך בלעדיי!״ אמרה צינית וקמה לעבר השירותים.
המשכתי לכתוב את העבודה, נעזר בכל פיסת מידע שתתרום לעבודה הכל כך מתישה הזאת. שמעתי הודעה מהפלאפון של מעיין, אבוש האחד והיחיד! ״מעייני, הייתי שיכור, את יודעת שלעולם לא ארים עלייך ידיים נכון?״. הפכתי לבן. זה מה שהעסיק לה את המחשבות? איך אני אמור להגיב לזה? להגיד לה משהו? להמשיך כרגיל?
מעיין יצאה מהשירותים וראתה שאני מחזיק בפלאפון שלה. ״מה?״ היא צחקה.
שתקתי. היא לקחה את הפלאפון וראתה את ההודעה מאבא שלה. ״אני מצטער,לא התכוונתי לקרוא את ההודעה.״ היא הנהנה. ״את רוצה לדבר על זה?״ שאלתי מודאג, מרחם, התערבבו לי כל הרגשות וליבי יצא אליה. ״אני מצטערת רועי, אני חושבת שאני צריכה ללכת, תודה רבה על הכל.״ אמרה והתחילה לאסוף את דבריה.
״זה בסדר. תדברי איתי מחר?״ שאלתי מקווה לשמוע כן. ״כן בטח.״ מסיימת לאסוף את דבריה היא החלה לצעוד לעבר הדלת. ״רגע מעיין!״ צעקתי מהסלון בו ישבנו עד עכשיו. ״מה?״ היא הסתובבה אליי ועיניה מלאות בדמעות. נלחמת שלא ייצאו והיא תבכה מול עיניי. ״תתקשרי אליי?״ שאלתי. ״ברור חייכה את החיוך שאני בטוח שהיה הכי מזויף שלה עד היום. קמתי לחבק אותה והיא נשקה לי ויצאה מפתח ביתי, מותירה אותי בסערת רגשות שלא הכרתי כמוה מימיי.