מה זה לאהוב ? פרק 11.

אוקיי אז הפרקים האלה הם חצי שנה אחרי התקופה הזאת. יש פה שילוב של פלאשקים מהעבר.
כל פלאשבק יהיה תחום במקף, -ככה-.
תראו הרציתי להוסיף
נקודת מבט מעיין:
״אביהו?״ קראתי ברחבי החדר שלי, אנחנו אצלי. כן השלמתי עם ההורים שלי, הם באו לבית של בר ואביהו ודיברו איתי
-״אני כל כך מצטער, אתן כל כך חשובות לי, אני לא מאמין שזה קרה אני כועס על עצמי כל כך.״ אמר אבי, ואני? הייתי אטומה. לא הייתי מוכנה לשמוע. חודש הם לא בקשר איתי ועכשיו הם חוזרים. לא ולא. בזמן החודש הזה גאולה ואבנר, ההורים של בר ואביהו שימשו לי דמות אב ואם כמו שהם לא היו. גאולה ובר היו החברות הכי טובות שלי,א ני אוהבת אותן כל כך! אבנר שימש לי דמות אב והיה כועס עליי כשהייתי מספרת שהתחצפתי למורה זה או אחר או שהברזתי משיעור. הם היו מודעים לעובדה שאבא שלי להרביץ לי ולכן אני לא בקשר איתם, הם אהבו אותי כאילו הייתי הבת שלהם. ״מה קרה נזכרתם? ידעתם טוב מאוד להתעלם ממני, מהבת היחידה שלכם במשך חודש שלם, אז אל תמרח אותי ותגיד לי שאתה מצטער.״ צעקתי. ״אתה לא מצטער, המצפון שלך אוכל אותך שבבת שלך גודלת אצל מישהו אחר, שמדברים עלייך בשכונה.״ סיימתי את דבריי. ״אני באמת מצטער! א….״ רצה להמשיל וקטעתי אותו. ״הבנתי! אתה מצטער! ולך? אין מה להגיד? על זב שלא טרחת להתקשר לבת שלך במשך חודש שלם?״ צעקתי גם על אמא שלי. הייתי כל כך טעונה כלפיהם במשך החודש הזה, וכשראיתי אותם הוצאתי הכל. ״מעייני, אני באמת מצטערת…״ התנצלה. ״אין לכם משהו אחר להגיד חוץ מזה שאתה מצטערים???״ צעקתי על שניהם. כמות העצבים שיצאה ממני הטריפה אותי וחיכיתי כל כך הרבה זמן לשחרר אותם, פחדתי שכל העצבים שלי ייצאו על האדם הלא נכון. ״אנחנו רוצים שתחזרי הביתה. נעשה הכל לכפר על מה שעשינו, שהזנחנו אותך. את החיים שלנו מעיין, כשהיית קטנה, את זאת שמנעת את הריבין הכי גדולים שלנו, את מה שמחזיק אותנו.״ אמרה אמא שלי והרגשתי איך הדמעות שלי זולגות על לחיי, כמו גשם ביום אפור. ״אני צריכה לחשוב על זה.״ אמרתי וקמתי מהמקום בו ישבנו לדבר. אחרי יומיים אני ואביהו הופענו בדלת ביתם. מחבקת אותם ונותנת לגוםי לפרוק את הגעגועים הרבים שהצטברו עם הזמן.-

״אני פה״ שמעתי מדלת האבטיה בחדר שלי. אני ואביהו כבר חצי שנה ביחד. עוד מעט הוא מתגייס עם זוהר, אני באמת לא יודעת מה אני אעשה בלעדיהם. ״נצא?״ אמרתי לאביהו ״נצא.״ חייל אליי. שמתי מעט מהבושם שהוא קנה לי ליום הולדתי ה16 ויצאנו.
-״אהובה שלי, הקפיצו אותי לעבודה אני כל כך מצטער שלא אהיה איתך היום.״ התנצל אביהו. ״זה בסדר״ שיקרתי. זה כל כך לא בסדר! לא יכולת לבקש חופש ביום ההולדת של חברה שלך? ״אני אצא עם בר לספא, נדבר אחר כך?״ אמרתי לאביהו שבאמת לא מתחשק לי לדבר איתו עכשיו. ״כן בטח.״
נכנסתי לחדר המלון, שם היה הספא ודמעות מילאו את עיניי, דמעות של אושר כמובן. אביהו עמד שם, סידר את המיטה בצורה כל כך יפה, היה מונח עליה סט קרמים של ויקטוריה סיקרט, תחתונים של ויקטוריה כמובן, אביהו והשטויות שלו, שרשרת מזהב בצורת מגן דוד ובושם הנשים האהוב על אביהו, ארמאני. ״אני אוהבת אותך, כל כך..״ נשקתי לו. ״אני אוהב אותך קטנה שלי, יום הולדת שמח.״-

״אני לא מאמין שעוד פחות מחודש אני מתגייס! את לא מבינה איך אני מתרגש.״ אמר אביהו כולו שמח. ״עד אז אלוהים גדול.״ אמרתי משנה נושא. אביהו יודע שאני לא אוהבת לדבר על זה,זה קשה לי מידי. צה״ל לוקח לי אותו לשלוש שנים!!!!!!

נקודת מבט בר:
״אמא אני יוצאת לים״ אמרתי ומגבת מונחת על כתפי. מצויידת בספר, בריזר וקרם הגנה.
״תהני תותי.״ אמרה אמא ונשקה לראשי.
-״זוהר…. את מדגדג אותי״ צחקתי מזוהר שנשק לצווארי. כן היינו ביחד, שלושה חודשים, שבוע אחרי השלושה חודשים שלנו בגדתי בו, התנשקתי עם מישהו, לא רציתי שזה יקרה, אבל זב קרה ואני נושאת בתוצאות.
״אני אוהב אותך נשמה שלי….״ אמר ונישק אותי.- אני מתגעגעת אליו.

הגעתי לים לקחתי כיסא והתיישבתי. קראתי את הספר שלי ׳סיםור אהבה׳ (ממליצה בחום!) וחשבתי, עליי ועל זוהר, על הגיוס, על מעיין ואביהו. סתם חשבתי. מזווית העין ראיתי זוג מתנשק בחוף, הסתובבתי אליהם. זוהר וענבל, החברה החדשה שלו מזה שבוע. רציתי לבכות, אבל נשארתי, שהים ירפא אותי כמו שרק הוא יודע. לקחתי את הבריזר שלי, ונזכרתי שלא הבאתי דבר לפתוח את פקק הבקבוק העיקש הזה. ניגשתי לבחור שהיה מעשן ושאלתי אם יוכל לפתוח לי את הבקבוק. ״יש לך פותחן?״ חייך אלי, הוא נראה דיי טוב, הוא מגולח, תספורת צבא. עיניים חום דבש וחיוך אלוהי. ״לא״ הסמקתי, ״בגלל זה שאלתי״ אמרתי והוא לקח את המצית שלו ופתח את הבקבוק. ״שבי איתי״ ביקש. הלכתי להביא את המגבת והאייפון שלי מטרים ספורים ממנו ובאתי לשבת לידו. ״עמרי.״ חייך אליי. ״בר״ חייכתי חזרה. ״מאיפה את?״ שאל. ״מפה״ הסתובבתי והצבעתי לעבר הבניין מאחורינו, אני גרה בדיוק מול חוף ארבע על ארבע. הוא צחק ״ואתה?״ שאלתי חזרה מתוך נימוס. ״תל אביב״. ״אז מה אבד לך פה?״ צחקתי, הוא גיחך. ״אני אוהב יותר את החוף פה, יש פה משהו יותר קסום מהים המתועש כל כך בתל אביב.״ אמר ואני חייכתי. ״למה את מחייכת?״ שאל. ״להפסיק?״ צחקתי ולגמרי עוד שלוק מהבריזר שעמד להיגמר לי. ״חחחחח לא ולא! יש לך חיוך יפה!״ החמיא לי. ״סתם היה מקסים לדעת שאתה מסתכל על התמונה הכוללת, מעטים מבחינים בין השקט בין בתל אביב לים פה.״ הסברתי. ״את בינהם?״ שאל מסכים עם כל מילה שלי. ״כך יצא..״ אמרתי וצחקנו.
הייתי בנינו שתיקה, רק הגלים דיברו. ״בת כמה את?״ שאל, מנסה לפתח שיחה. ״16״ עניתי מחויכת, ״קטנטונת״ אמר ונזכרתי שזוהר היה קורא לי ככה. ״אתה?״ שאלתי, ״19״ אמר, ״איפה אתה משרת?״ שאלתי, מאז שאביהו וזוהר נכנסו חזק לנושא הגיוס, הצבא מרתק אותי. היא הפך לקריטריון לי בהכרת אנשים. לדעתי מחובת אזרח להתגייס, המדינה נותנת לך כל כך הרבה, לא תיתן לה מעט? וגם אם לא, צריך להגן על מדינה כי 2000 שנה היינו בגלות, ועד שיש לנו מקום משלנו, לא נשמור עליו?
״גולני״ חייך. קרבי. ״מה גרם לך ללכת לשרת שם?״ שאלתי, באמת מסוקרנת, ״אבא שלי נהרג בפיגוע טרור, הבנתי שאם לא נהיה ערים למצב, אף אחד לא יעיר אותנו. יכלתי להיות ג׳ובניק אבל רציתי שירות באמת משמעותי. שייתן לי תחושה שאני תורם למדינה שלי, גם אם זה תמורת סכום זעום בחודש.״ אמר. זה רק אני או שהוא קרא לי את המחשבות עכשיו? ״זה מקסים בעיניי, אני גם רוצה להיות משהו משמעותי בצבא. אני עוד לא יודעת מה״ אמרתי. והבטתי אל הים, הסתכלתי על זוהר שקלט אותי והסתובב אליי ונשק את ענבל ממש אחר כך. חייכתי, אני מתחילה להתגבר עליו. ״יש לך עוד זמן,״ צחק ״תחשבי טוב עד אז״ אמר ואני צחקתי.
שתקנו, הגעתי למסקנה שהשתיקה חביבה עליי, שקט יפה, שקט שנותן מקום לנשום, לחשוב, לחיות. ״אני אזוז…״ אמרתי אוספת את חפציי ומבטיה בשעון שהורה חמש. ״תיתן לי את המספר שלך או שתמשיך להסתכל עליי?״ גיחכתי. לא ברור לי מאיפה האומץ. ״כן בטח, תרשמי 052457…״ אמר והקריא לי את ספרות הטלפון שלו. ״תרשום 05424…״ אמרתי והלכתי משם. ׳דרך חדשה?׳ אמרתי לעצמי וחייכתי. ׳דרך חדשה!׳ אישרתי לעצמי ונכנסתי לבניין.